לא נעים להודות, אבל בשנים האחרונות, אין לאבי סבלנות לשיחות עומק. באחת הפעמים שהייתה שיחה כזו, סיפרתי לו שאני מרגישה שנהגתי בחוכמה, כשנשארתי בשרות קבע עד לפרישה, כי היום זה מאפשר לי לבחור. האמת היא שללא ה'המלצה' שלו לעבוד 'קצת' ולהרוויח בכדי לממן את הלימודים האקדמיים (תמיד מזכיר לי שזה בזכותו), לא הייתי חותמת קבע, אבל אני ילדה טובה, ממושמעת, מבינה את המגבלות בבית חותמת קבע ולא מורדת. השנים עוברות, שנה ועוד שנה ואני מבינה שאם לא אעשה צעד משמעותי, לא אלמד! מקבלת החלטה שהגיע הזמן למרוד "אם לא מקבלת לימודים, אשתחרר!" היקום רוצה אחרת, אני מקבלת אישור ללימודי תואר, אמנם לא את מה שרציתי ('בניתי' על ריפוי בעיסוק) אבל לימודים אקדמאיים ושוב, נשארת בשירות קבע ולא מורדת!
"טוב, הבנו! לא מורדת, אבל מה הקטע? אם הכל טוב עד עכשיו, אז מי צריך למרוד בכלל?" אני!!!
"עכשיו נזכרת? לא! אבל עכשיו יש לי ת' אומץ!"
יומולדת 50 מחליטה לפתוח עסק עצמאי " דורית – יצירה במטבח", לא ריפוי בעיסוק כמו שרציתי, אבל הי, לגמרי ריפוי בעיסוק עבורי: סדנאות בישול ואפיה. אני מחוברת למטבח, בלב ובנשמה שלי, מאמינה שכל אחד יכול, שהמטבח הוא מקום של חיבור ואהבה, של משפחה וזיכרונות וזו הסיבה שאני עורכת את הסדנאות במטבח הביתי שלי, כדי להראות שזה אפשרי!
פניתי לרשתות החברתיות, זה היה כמו ללמוד סינית ,תוסיפו לזה את המשפט הרווח: העולם שייך לצעירים" ותבינו שירד לי האוויר. נעזרת בחברים (בעיקר בחברות) ומשכנעת את עצמי שאסתדר! שכנוע עצמי, עם כל הכבוד, לא נותן את הפתרון ואני מחליטה שהעולם לא שייך רק לצעירים, לפחות לא בעיניים שלי והגיע זמן למרוד!שומעת מחברה על קורס דיגיטליות בעסקים, שמספרת לי על קורס בעל ערך, על כך שהיא לומדת שם המון, למרות שהיא עוסקת בתחום, על כך שהיא מקבלת שם מיקוד והסתכלות שונה על העסק שלה ועל תמיכה וליווי וחושבת לעצמי שבדיוק כזה אני רוצה! שמה בצד את המשמעת ואת הילדה הטובה ומעיזה למלא את טופס ההרשמה ולהגיד , גם אני רוצה, גם אני צריכה! מורדת בעצמי, ההרגשה נפלאה! מקבלת את ההודעה המיוחלת שהתקבלתי ויודעת שעם הקורס הזה, אעלה על דרך המלך בשיווק העסק שלי, אלמד , אתנסה, אכיר ואתפתח, המרד הצליח! והוא לא בהכרח דבר שלילי.
