הבן שלי

היי לכולן,

לא כותבת בתדירות שחשבתי שאכתוב כי המוח שלי טרוד כל כך שאני לא יודעת איזה יום היום ואופס…הנה פספסתי עוד שיעור פילאטיס.

בקיצור,

רציתי לדבר על גננות:

להיות גננת זה כנראה התפקיד הכי קשה שאפשר לעשות. זה תפקיד עם מלא הכלה, עם מאמץ פיזי רציני, תפקיד שדורש סבלנות גדולה. באמת כל הכבוד לכל הגננות. אבל…(והיה ברור לכן שיהיה אבל,כן) לא ברור לי מי אלה הנשים שהן גננות אבל אין להן כוח לזה בכלל! אז למה בחרתן להיות גננת? ואם פעם הייתן סבלניות ועכשיו כבר אין לכן כוח – אז זה סימן שצריך לעבור תפקיד, לא? הרי לא מדובר בתפקיד פקידותי שאפשר איכשהו למשוך עוד כמה שנים עד לפנסיה, אלא זה אחד התפקידים היותר דורשים שיש. מכל הבחינות. כך שאני לא יכולה להכיל את הגננות שאני רואה שאין להן סבלנות, והן עושות הכול בדרך שנוחה להן ולא בדרך שטובה לילדים.

מניסיון אישי כן, בלי שמות (:

לפני שבחרתי גן, הייתי בהרבה גנים וראיתי הרבה גננות. לאט לאט התחלתי לקבל יכולת מיוחדת כזו שמצליחה לזהות כמה זמן הגננת הזו בתחום, כמה כוח נשאר לה או שאין לה כוח בכלל. איך היא מסתכלת על הילדים. כמה היא מרכלת עליהם וקוראת להם בסטיגמות…וזה התחיל לפמפם לי בבטן. התחלתי להיות לזה מאוד רגישה. אולי יותר מדי רגישה, יש כאלה שיגידו. אבל מה לעשות – אני רגישה בכל תחום בחיים שלי.

בכל מקרה, זה הציק לי מאוד.

אני מתייחסת לילדים – כאנשים לכל דבר. הם מבינים הכול! מגיל קטן מאוד. הם מבינים עוד לפני שאנחנו מבינים שהם מבינים אותנו. אנחנו גם כל הזמן מופתעים מחדש כמה הם חכמים. בגלל זה, לדבר ליד הילדים, בשיחת גננות, על איך הם מתנהגים, ולהגיד עליהם את מה שהן חושבות – בלי להתייחס שהם שם, ממש לידם, יכול להיות מקשיבים – זה צורב לי בבטן. והכי קשה לי זה הסטיגמות – "הילד הזה לא מחזיק את הגב שלו, הוא נשעני, נמרחי". "הילדה הזאת כל הזמן צורחת, אני לא יכולה לשמוע אותה יותר", "אמא שלו לא מביאה לנו בגדים בכלל, נשים לו בגדים של ילדה, תראי איזה יפה (בנקבה) הוא". ואלו רק דוגמאות קטנות.

אז ברור שאין גן מושלם ואין גננת מושלמת. בדיוק כמו שאין הורים מושלמים. וברור שיש לנו מחשבות משלנו ואנחנו מאוד רוצים להוציא קיטור. אבל בעיניי, מי שבחרה להיות גננת, צריכה לשים לב לזה כפליים, צריכה להיות במודעות שאלו אנשים לידה! אנשים קטנים שמבינים הכול. וזו הערה גם להורים – אני שמה לב שהרבה הורים לא שמים לב שהילדים שלהם מבינים הכול. אני ממש לא רוצה לשפוט אף אחד ושכל אחד יגדל את הילדים שלו איך שהוא חושב לנכון, אבל אני רגישה, רגישה למילותיי, רגישה לילדים, רגישה להבעות הפנים שלי. גם לי זה קשה. גם לי יש הרבה דברים להגיד בבטן. אני שומרת אותם ללילות עם בעלי. לשיחות טלפון עם חברות כשאני לבד. לא ליד הבן שלי.

אין לי מסקנה גורפת לסיים איתה, אין לי המלצות או פתרונות קסם. רק רציתי להוציא קיטור (: על הגנים ועל הגננות.

עד לפעם הבאה.

נשיקות