מאנגלית: יעל אכמון.
עורכת ראשית: עינב ניב.
עורכת הספרות המתורגמת: רוני בק.
נקרא בפורמט דיגיטלי באדיבות אפליקציית אינדיבוק.
כ- 300 עמודים במכשיר הטלפון הנייד.
הוצאת תכלת.
זוהי הפעם הראשונה שאני קוראת מותחן קוריאני, ומשהו פה לא עבד לי.
לכאורה יש פה סיפור רקע מצמרר, מבעית ומרתק כמו שאני יכולה לאהוב, אבל משהו בכתיבה, משהו בחולניות של הדמות (ואותי לא מרתיעים בקלות), גרמו לי לא להתחבר לספר.
אז מה היה לנו כאן?
יו-ג'ין, גיבור הספר מנסה להבין מה אירע ב- 72 השעות שחלפו, ובעיקר מה קרה בשעתיים הקריטיות שבין חזרתו הביתה לבין האירוע המזעזע שנגלה לעיניו כאשר חזר הביתה. הוא רק זוכר שהוא לא תמיד נוטל את הכדורים שהוא חייב לקחת, שאחותה של אימו, הפסיכולוגית שלו, מכריחה אותו לקחת. אבל הם גורמים לו להתנתק, לא להרגיש חלק מ -, ולכן הוא "מזלזל" בתדירות לקיחתם. הוא שולט במצב.
"ריח הדם העיר אותי. התחושה הייתה עזה כאילו כל הגוף שלי שואף את הריח. הוא הדהד והתפשט בתוכי. תמונות משונות חלפו בראשי – אור צהוב מטושטש של שורת פנסי רחוב בערפל, מים מתערבלים מתחת לרגלי…… לא נדרש לי הרבה זמן להבין מה קורה. דבר מזה לא היה המציאות, אפילו לא שרידי חלום".
כך נפתח הספר (כמו עוד הרבה ספרים שקראתי בז'אנר), והוא אכן סיקרן אותי.
כבר בעמודים הראשונים הצלחתי להזדעזע. התיאורים הקשים היו החלק הפחות נורא. ההנאה המעוותת של הרוצח הייתה הדבר הגרוע יותר. הבלבול בזמנים (ואני יודעת שהוא מתוכנן) לא הסתדר לי, לא אהבתי את הכתיבה ה"מבולגנת" הזאת. אבל הסתקרנתי, ולכן המשכתי.
יו-ג'ין מוצא את גופתה של אימו שרועה במרכז הבית (לא ספויילר – ככה נפתח הספר), הוא לא מבין מה קרה, הוא לא מצליח להשלים את החוסר של אותן שעות בראשו.
במאבק בין מציאות להזיה, בין חלום להתרחשות אמיתית, מוצא את עצמו יו-ג'ין יוצא בחקירה משל עצמו לחקר האמת.
בתווך נמצא גם אחיו המאומץ הא-ג'ין וגם זכרונות מאחיו המת , יו-מין.
כפי שציינתי בתחילה, הספר סיקרן אותי מאוד, וזאת הסיבה שצלחתי אותו בסופו של דבר. יחד עם זאת, הוא התקדם בעצלתיים, לא היו תפניות יותר מדי מסעירות, והסוף גם הוא לא הפתיע אותי יותר מדי.
לסיכום, קראתי עליו ביקורות די טובות, וזאת הסיבה שניגשתי אליו מלכתחילה, אבל כפי שכתבתי, אני פחות התחברתי.
הקריאה לשיקולכם.
