ראשית כל הבהרה.
כל מה שאכתוב כאן. כמו תמיד אגב, הוא דעתי האישית פרטית עצמונית בלבד. הדברים שנכתבים הינם פיסה מתפיסת עולמי. מנסיוני. מהפעמים שמצליח לי ומהפעמים שלא. אינני מתיימרת לדעת מה נכון מדויק ועובד. אני יודעת רוב הזמן מה נכון מדוייק ועובד עבורי. וגם אלה נוטים להשתנות עם השנים. האירועים והנסיון. אינני מפחדת להודות שטעיתי. ואני מנסה מאד וממש ללמוד מהטעויות שלי. משום שלצערי מטעויות של אחרים קשה ללמוד. אפילו מאלה שלי לא תמיד אני משכילה להסיק את המסקנות הנכונות.
אני כותבת על נושא שעד היום מיעטתי להתייחס אליו. גירושים. הגירושים שלי.
ואני כותבת על הדרך בה בחרנו הקירח ואנוכי לנהל את חיינו בשנתיים שחלפו מאז שעזבנו את משפחתון האומנה אותו ניהלנו במשך שמונה שנים בכפר הירוק. והתגרשנו.
ולמה אני כותבת?
משום שבשבועיים האחרונים פנו אלי ראשית מערוץ10 בבקשה להשתתף בסרט דוקומנטרי על "פיתרונות יצירתיים" למגורים אשר מאפשרים גם השרדות כלכלית לאחר גירושים.
ואז באורח פלא פנו אלי מ"כלכליסט" על מנת להתראיין לכתבה שעוסקת בדיוק בנושא הזה. השרדות כלכלית לאחר גירושים.
שוחחתי עם שתי הפונות ארוכות. שיפתי אותן בתובנות שלי ובתהיות שיש לי לגבי ה"סידור" שלנו וסרבתי בנימוס. הסברתי שאני חובבת במות בהן מתאפשר לי להביע את עמדתי ודעותי. אינני לוקה בפחד קהל\מצלמה וכיוצא באלה. ההיפך. ואני יודעת להשתמש בחשיפה על מנת לקדם את רעיונותי. אלא שהנושא הזה שהן בוחרות להביא מזוית ה"זוועה הכלכלית" (מינוח ששתיהן השתמשו בו בהקשר לגירושים) הינו נושא רחב עמוק ומורכב הרבה יותר. מאד מאד פרטי ואישי. ואני רק במבואה של ההבנה עד כמה.
האם גירושים הינם "זוועה כלכלית" אינני יודעת. בעיקר משום שחיי עד לגירושים לא היו הצלחה כלכלית. לצערי גם לא קרוב לכך. הישרדות כלכלית. טביעה כלכלית ולעיתים ציפה כלכלית ליוו את חיי מיום שאני זוכרת את עצמי גם בכל שנות נישואי הרבות.
הגירושים לא שינו מהותית את המצב. רק שכעת כשאני מתהפכת על משכבי בלילה נחירותיו של הקירח לא מביאות לי עצבים.
הטיעון היחיד שנגע לליבי בשיחות עם השתיים הינו העובדה שישנם זוגות שאין להם מה שקוראים "חשיבה יצירתית" והם במעגל אומלל שאין לו פתרון. אותו פתרון שאנחנו אוחזים בו בשנתיים האחרונות. אני לא לגמרי בטוחה שכתיבה על ה"פתרון" תביא גאולה לזוג כזה או אחר. אבל, אם כן דייני בכך.
ומהו ה"סידור"?
ובכן. כשיצאנו מהכפר הירוק שכרנו הקירח ואני דירה אחת. בה מתגוררים ארבעת הילדים שלנו תמיד. יש להם כתובת אחת. מקום אחד ממנו הם יוצאים ואליו חוזרים. מי שנע ונד הם אנחנו. יש לנו ימים קבועים בהם כל אחד מאיתנו נמצא בבית.
היתרונות כמדומני ברורים.
הצלחנו לספק לילדים שלנו בסיס בטוח ויציב בימים של סערה גדולה. השמירה על הימים והחלוקה הברורה במשך הזמן עשו שכל וסדר.
ואנחנו חולקים נטל כלכלי של משק בית אחד בלבד.
ומה החסרונות?
הראשון לדעתי הוא ההיבט הרגשי. ראשית עבור הילדים, בעיקר הצעירים שהמצב מאפשר איזו תפיסה כאילו הנושא לא לגמרי סגור. יש איזה פתח לתקווה שהעיניין זמני ושנשוב להיות יחד. ילדים זקוקים למציאות בהירה וברורה. משהו בתמונת המצב שהסידור הזה מספק מטושטש. שאלה שעדיין אין עליה תשובה נחרצת. יציבות ובסיס קבוע אל מול משהו לא סגור וברור עד הסוף.
השני. על אף הערכתי הרבה. ואהבתי הרבה גם כן לקירח. אחרי הכל בחרנו להפרד זה מזו ולהיפך. ובסידור הזה חיינו עדיין כרוכים זה בזה. אני עדיין נתקלת בספל הקפה ובכפית שהושארו על השולחן והוא עדיין נאלץ להריח את החול של החתולה וכו. וגם, על אף העובדה שאנחנו לכאורה שתי ישויות אשר מנהלות שני חיים נפרדים עדיין ישנם דברים שאנחנו צריכים להחליט יחד. לכבד זה את רצונו של זה. לוותר. להבליג וכו.
השלישי. חיי הנוודות. על מנת לקיים סידור שכזה לשני בני הזוג צריך שיהיה מקום ללכת אליו בימים בהם הוא לא בבית עם הילדים. המקום האחר נתון כמובן להמון פרשנויות. אבל. בפועל עבורי תחושת ה"אין בית" קשה ביותר. החיים על תיק והחישוב מה אצטרך ליום או לסוף השבוע הקרוב קשים עלי.
מה חייבים?
1. על מנת להתחיל אפילו לשקול הסדר שכזה צריך להתגרש "טוב". כן. בנאלי וקלישאתי. אבל זה לא מובן מאליו. בכלל. לרצות בכלל להיות במצב שכזה לאחר פרידה.
הקירח ואני משפחה. מעבר לעובדה שיש לנו ארבעה ילדים (מהממים) בילינו מעל לעשרים שנים משמעותיות ומעצבות ביחד. אין דרך לבטל זאת. וגם לא רצון לעשות זאת.
בבסיס הפרידה שלנו עומד הדבר הזה. אמון הדדי הכרחי גם כן.
זה לא שאין רגעי מתח. מחלוקות. כעס. כל אלה מזכירים לנו למה בחרנו שלא להמשיך ולהיות יחד. אך לא גורמים לנו להפוך אויבים או זרים זו לזה.
2. שמירה יתרה על שיגרה. ימים קבועים וככל האפשר מעט מאד שינויים. חגים חופשות אירועים, כל אלה קורים. אבל ההשתדלות לשמור על רצף מתמשך של שיגרה ברורה עוזרת וחשובה ממש.
ולסיכום
שנתיים חלפו. אני חושבת שבהתחשב בנתונים שלנו. המאד אישיים. בשינויים המאד גדולים שהילדים שלנו היו צריכים להכיל בזמן קצר וגם אנחנו. בחרנו נכון.
זהו היבט אחד בלבד של נושא כה עמוס מורכב ועדין.
מקווה שתרמתי משהו למישהו.