מוצאי שבת 21:30 בערב, הסיבה היחידה שאני בדרכי ביום ובשעה הנקובה לקניון הזהב החדש בראשל"צ היא ילדיי אשר חובבים דווקא את הקניון הזה והסיבה האמתית היא שבעוד שבוע בדיוק בני היקר יעלה לתורה וכיאה למפיקת אירועים מדופלמת, שמפיקה עבור עשרות מלקוחותיה עליות לתורה בכל שנה, כשזה מגיע אליי, הקלישאה לפיה הסנדלר הולך יחף, הופכת לה בין רגע למציאות… אז בניגוד ללקוחותיי שאצלם בשבוע שלפני כבר הכול מוכן ומזומן, אנחנו מצאנו את עצמנו, ילדיי ואני שבוע לפני "המאורע הגדול" ובסה"כ אין לנו בגדים, קייטרינג, ריהוט, תפילין וטלית ומלבד זה הכול בסדר… וכן, את בעלי זה בהחלט לא מעניין…
ובחזרה לקניון הזהב… נסענו דווקא לשם בכדי להצטייד בבגדים לחתן בר המצווה (שעד לשעה זו ביקש ושלא לומר התחנן שנעזוב אותו בשקט וניתן לו לעלות לתורה עם חליפת ספורט של קרמלו, הלא הוא שחקן נערץ מה NBA….), כבר בכניסה לחניון הבנתי שאחד מהשניים: או שמחלקים בקניון הזהב זהב בחינם או שעם ישראל השתגע !.
משימה ראשונה – למצוא חנייה !, אני מעריכה שחניון קניון הזהב מונה אלפים רבים מאוד של מקומות חניה. הקניון יש לציין נפתח רק שעה קלה לפני שהגענו אליו, דבר שלא הפריע להמוני ישראל להצטופף בפקק תנועה אחד גדול בתוך חניון. הסיכוי היחיד שלך למצוא חניה היה לשגר את בני לווייתך לאחת מכניסות הקניון, לארוב שם למישהו שנמלט על נפשו, ללכת אתו כשאתה אוחז בידו ומסמן שהטרף שלך, להגיע אתו לחניה שלו ולשמור על המקום שלך בגופך עד שהרכב שלך יגיע.
משימה שנייה – להגיע לקומה השנייה בקניון !, מזיעים לאחר קרב קשה בחניון הגענו לכניסה ולאחר שעמדנו בתור לבידוק התיקים, נעמדנו בתור למדרגות הנעות, כשאר מולנו בצד השני ירדו המוני אדם דחוסים כסרדינים, כנראה אחרי שהמתינו בתור למעלה… בעודנו עולים במדרגות העזתי להסתכל ימינה ושמאלה ומה שנגלה לעיני היה מראה של נחיל אנושי, קולני וממהר, מציף את הקניון כולו. אז איפה מחלקים כאן את הזהב הזה בחינם שאלתי את עצמי?, או שכולם השתגעו?
משימה שלישית – לקנות חולצה בזארה !, תשמעו, תאמינו או לא, אבל זו משימה בלתי אפשרית. כשנכנסו לחנות הייתי בטוחה שכאן בוודאות מחלקים את הזהב… אולי בתוך שרוולי החולצות?, אולי מאחורי המדפים?, אולי בתוך הנעליים?… אחרת איך זה ייתכן שהיו בתוך החנות על כל שלל מחלקותיה כל כך הרבה אנשים, נדחפים, שלא לומר חוטפים, מסתערים, שועטים על הבגדים כאילו היו אלה מטילי זהב טהור… אל תשאלו אותי איך אבל הגדולה שלי שתחייה מצאה לאח שלה בתוך כל התוהו ובוהו הזה חולצה, בזמן שאני הייתי כנראה בשוק.
טוב, אז חולצה יש, מה נותר? רגע לשלם ומסתלקים !. תשמעו, התור לקופה (יש רק במחלקת ילדים ונשים…), במחלקת הילדים התחיל במחלקת הילדים, עבר דרך מחלקת הנשים ויצא אל מחוץ לחנות, בזמן שמאות לקוחות מרוצים אוחזים בערמות שמאיימות להפיל אותם אחורה.
נעמדתי לרגע אחד בסוף התור בכדי לעקל את גודל הדרמה, חישבתי במהירות הבזק בהערכה גסה שאם אני אעמוד עד שיגיע תורי תחלוף לה לפחות שעה שלמה, הבנתי שלי זה לא יקרה וברגע שהתכוונתי לזרוק את החולצה על האיש שעמד לפני בתור ולברוח כל עוד נפשי בי, נתקלתי באחותו הגדולה של חתן בר המצווה שהבהירה לי שלא זזים לשום מקום. הילד לא יעלה לתורה עם בגדי ספורט ומחר כנראה שכבר לא תהיה כאן סחורה.
חישוב מהיר מחדש הביא אותי לעשות את הבלתי ייאמן – הצצה קטנה על תווית המחיר של החולצה, בדיקה מהירה בארנק שיש לי את הסכום הדרוש במדויק ורגע אחד של אומץ – פניתי בלחש לאדם שעמד ראשון בתור רגע לפני שהוא מגיע לקופה וביקשתי בתחינה חרישית שיציל אותי… קח את הסכום המדויק ביקשתי ממנו, תוסיף את החולצה שלי לחשבון שלך ואני אחכה לך בחוץ… אלוהים שאוהב אותי כל כך עשה שזה יקרה וניצלתי.
משימה רביעית – להאמין שזו הייתה מציאות ולא חלום !, טוב אני אחסוך מכם את ההמשך, נאלצנו עוד לקנות נעליים בחנות שהמוכר בה היה נראה כה נואש עד שכמעט הפכתי למוכרת רק בכדי להצילו מההמון הזועם, נכנסו לטומי הילפיגר וגילינו שכבר לא נשארה סחורה כי היא הייתה ב 50 אחוז והכול נחטף, עלינו לקומת האוכל ובזמן שהילדים אכלו ארוחה סינית אני שפשפתי את עיניי והודיתי לבורא עולם שזו התחנה האחרונה.
ביציאה מהקניון עמדו בחוץ בשטח החנייה ערמת סוחרי בגדים מזויפים ותחתם ערמת ניילונים, ארגזים, לכלוך והמוני אדם שממשיכים לחטוף בחוץ כאילו לא מספיק חטפו בפנים.
נכנסתי לרכב מותשת ונשבעתי לעצמי, לילדים ולאלוהים שלי הפרטי ש: א. מי שאמר שיש כאן מיתון לא היה בקניון הזהב במוצאי שבת לאחרונה, ב. אני לקניון הזהב לא חוזרת יותר לעולם במוצאי שבת, ג. בפעם הבאה שיש לך אירוע אל תתארגני יומיים לפני…
שבוע טוב,
אני
