התרגיל האחרון של אריק שרון
מה היה לנו: יחצ"ן צמרת שמאיים איומים קשים על עיתונאית צעירה, זמר סלב שאבא שלו מסדר לו זיונים עם קטינות, ראש ממשלה עם מיגרנה וסינוסים שדוחפים לו צינורות לעכוז ומגלים לנו בשידור חי את הטחורים שהתגלו בצילום, רחובות של העיר תל אביב שמוצפים בעשרות אלפי שחורים שדורשים לחם-עבודה, כמו בימי אוהל הדוד תום, שיחות שלום חשאיות עם הפלסטינים שאולי יניבו איזה בוקר אפרורי הסכם שלום מבלי שנהייה מוכנים, אריק איינשטיין שהולך במפתיע עם מפרצת במוח הכי פורה שהיה לנו, בדרן אחד – ספי ריבלין שלגבי מותו המתקרב יש שקט ואיפול, אולי כדי שלא יתנגש עם המוות המתוקשר של אריק איינשטיין, שלא יגנוב לספי את ההצגה האחרונה. שיא השיאים בימים ההזוייים שאנחנו חווים, הוא האיש והאגדה, שיכול להכנס לספר גינס בגסיסה הכי ארוכה בהיסטוריה: הלוחם אריק שרון. מדינה שלמה מממנת את גסיסתו האיטית של האיש הזה במשך שמונה שנים. המדליה במקרה זה לא מגיעה לאריק אלא לתקשורת שנטרפה לגמריי בשבועות האחרונים וכבר לא יודעת מי היא.
התקשורת בכל מקום בעולם מוכנה למוות של אנשים מפורסמים ובעיקר של מנהיגים. יש במרתפיה כתבות מוכנות עם צילומים וכותרות. הכל מחכה לרגע הגדול שהאיש ימות ואז אפשר להפציץ בכותרות, צילומים וסרטים ולמכור יותר פרסומות. במקרה של אריק יש צילומים נהדרים – אריק עם התחבושת המדממת, אריק עם כבשה, אריק משקיף מהגבעות אל האופק. אבל מה לעשות, שאריק שרון, לוחם ומרדן כך בחייו כך גם בגסיסתו – לא מספק את הסחורה. בשמונה השנים בהם היה לו שומר ראש צמוד למיטה ואלוהים יודע איזה עוד אנשים (איפה מבקר המדינה איפה?) לא שמענו הרבה. היה איפול מלא על מצבו. האם היה בר דעת? האם תקשר עם הסביבה או שזה בסך הכל היה גוש בשר המוזן על ידי צינורות? שום דבר לא דלף, אף פפראצי לא חדר לחווה המסתורית, שגם לגביה אנחנו לא לגמרי יודעים איך ועל ידי מי היא ממומנת כל השנים, מאיזה כספים. על הדרך, אחד מבניו היקרים של אריק נשפט והלך לקלבוש, לתפארת מדינת ישראל. גם שם אין עודף תקשורת. התקשורת רחומה לגבי המשפחה הזו בניגוד לאיך שהיא מתייחסת למשפחה של ביבי. ביבי הרי לא גיבור ישראל, אריק כן. בביבי מותר לחבוט, אריק שרון אתרוג תקשורתי.
והנה התרגיל האחרון של אריק: שרון מובל לבית החולים והמערכות שלו קורסות לאיטן. העיתונים שולפים כבר את כתבות ההספד שלהן, השערים צועקים, הדיווחים חמים. יש דיווח כל שעה וגם במבזקי חצי: הלכה הכלייה, קרס הכבד. אבל מה לעשות, האיש ממשיך להילחם. מנהל בית החולם יוצא ונכנס ומעדכן בפנים חמורות סבר, ואריק עוד נושם. האם הוא נושם עצמאית או מחובר לצינורות? איש אינו יודע. אנחנו רק יודעים שעוד מוצב נכבש וכמה ימים לאחריו עוד אחד נופל, אבל האיש ממשיך לירות צרורות מהגבעות ולנשום. עבר שבוע הזוי כזה של דיווח כל שעה ומבזקי חצי עם כתבים חרוצים שאורבים למנהל בית החולים בלילות הקרים ופריצות לשידור על כל אבר שקרס. ואז השתרר שקט: אריק לא מת, הוא ממשיך להילחם. התקשורת התאכזבה, שמטה זנב והלכה לטפל בסיפורים אחרים, עד שיודיעו לה לחזור למפתן בית החולים וממשלת ישראל תודיע בתדהמה שהלוחם, האריה הזקן מת.
