בניגוד לכוכבות ההוליוודיות, שצועדות חדשות לבקרים על השטיח האדום בשמלות מעצבים ותכשיטי יוקרה מאבנים וחומרים אמיתיים, במגזר שלי, יש רק הזדמנות אחת, או שתיים או שלוש. כשמי מהן, מהכוכבות האלה, תועלה על המוקד של משטרת האופנה או שתיפול לפה של ג'ואן ריברס ז"ל או יורשתה, היא מיד תוכל להפיק לקחים, להחליף מעצב ולתקן את הרושם באוסקר/גראמי/פרימיירה הבאים. שהרי הן, הכוכבות האלה, עוטות שמלות מעצבים באותה תדירות שאני עוטה על עצמי את הסמרטוט התורן לספונג'ה. אבל אני? אם אטעה בערב הכמעט יחיד שבו ניתנת לי הזדמנות בלתי חוזרת להיות סינדרלה, הלך עליי. אכנס אל הנצח פתטית וכעורה ואבוי לי. אבוד לי.
לכן החלטתי שאני הולכת לעשות זאת כמו שצריך. תודה לאל, לא חתונת בזק לפנינו, אלא מרווח יפה של שבעה חודשים – זמן נצח להשגת השמלה והמראה המושלמים, כי בינינו, מה כבר יש לי לעשות? לחתן בת?! הצחקתם אותי. במגזר שלי זהו ביטוי אנכרוניסטי, ריק מתוכן וממעש, שהשימוש בו בטעות יסודו. במגזר שלי הזוג הצעיר דואג לה-כל, החל מזה שהוא בוחר בעצמו את עצמו, דרך הלוקיישן ועד אחרון הספקים. במקרה הטוב הזוג הצעיר משתף אותנו באחת מבחירותיו ובמקרה הפחות טוב מעדכן בלבד. וטוב שכך.
ועל אף שכך נהוג במגזר שלנו, כל המשפחה, החברים הקרובים יותר והקרובים פחות ואפילו הלקוחות, גילו התחשבות ולא הטרידו כי הניחו שאנו "בטח נורא עסוקים בסידורים לחתונה", ואנו מצדנו סירבנו בנימוס לקחת חלק בטיולים אתגריים שמא נשבור רגל חלילה ובכלל נשמרנו לנפשותינו מאוד מאוד.
ומרוב התחשבות ומרוב ששמעתי שאני נורא עסוקה בסידורים לקראת החתונה, הכנסתי את עצמי למצב תודעתי של "נורא עסוקה לפני החתונה" ודחיתי כל מיני בדיקות ממוגרפיה/קולנוסקופיה – כדי שלא אקבל בשורות איוב חו"ס לפני החתונה – ודחיתי סידורים מייגעים כמו מחזור משכנתא או החלפת סוכן ביטוח/רואה חשבון, או להבדיל תכנון חופשה שנתית – כי אנחנו לפני חתונה, וכל החיים נכנסו לסטטוס hold. ואם בכל זאת צץ עניין כלשהו אמרנו "קודם נעבור את החתונה" – מה שהפך למשפט הכי שגור בבית.
וכך התמסרתי למשימה הכמעט יחידה שנותרה לי, שהיא לדאוג בעצמי לכסותי. בהתחלה זה נראה לי קל מאוד: אינסטגרם, פינטרסט, אי. ביי, אלי אקספרס, גוגל. הכל, מכל וכל, פרוש לנגד עיניי בלחיצת כפתור, בלי לכתת רגליים. רק לדפדף ולהתרשם, לגבש קונספט, ללמוד מטובים וגדולים ממני ורק אחר כך לצאת לי אל השוקה. וכך מעודדת וטובת לב התפניתי לכיבוש המשימה.
אך אבוי. מה שהצטייר מבעד למקלדת והעכבר כהזדמנות מענגת לשופינג היסטרי אך לגיטימי, הפך עד מהרה לשק של לבטים וספקות, במהלכם נאלצתי להתמודד עם החלטות הרות גורל שלא ידעתי מימיי, שבקצה שלהן ההכרה: אני הולכת להיות האמא של הכלה! האישה השנייה בחשיבותה באירוע אחרי הכלה! זאת שתשקה ביין את בתה הכלה מתחת לחופתה, זאת שתקבל מידי הרב את כתובתה למשמרת, זאת שתגיד לפחות 100 פעם בערב "תודה רבה".
וההחלטות האלה, הנוגעות לענף המוגדר "טוטאל לוק", התבררו כמתפצלות לכמה תתי ענפים, כמו בגדים, איפור, תסרוקת, תכשיטים, נעליים, ציפורניים והלבשה תחתונה. וככה התחילה השגעת, וככה הגיעה הטרפת בין קונספט הרכישה לקונספט ההשכרה, בין קונספט הפאייטים לקונספט הקלאסי-נקי, בין צמוד לבין קלוש מקו המותן, בין מקסי לבין קו הברך, בין מחשוף רחב לבין גזרת קולר, בין תחרה לבין סאטן, ואולי תחרה למעלה ושיפון למטה ואולי תחרה פלוס פאייטים/אבנים למעלה ושיפון למטה.
ואיזה צבע? הוי הצבע! ואם לא שחור נצחי, אז ירוק בקבוק, אדום יין, או כחול רויאל? וסוג הבד? נושם-אלסטי, שמחייב מחוך או בד קשיח מסתיר בטן – אין חיה כזו! וזה נמשך: מחוך או מחטב, ואם מחטב אז פשוט של דלתא או יקר של ג'ק קובה; תחתון עם תפרים או תחתון נטול, שסע מלפנים או שסע מאחור ואולי בלי שסע בכלל; חזיית סטרפלס או רגילה עם תופסנים; עם עגילים ארוכים ובלי ענק לצוואר, או עגילים קצרים וענק; והתכשיטים? פושטיים או מאבני סברוסקי, בצבע זהב לבן או זהב צהוב? נעליים או סנדלים ובאיזה צבע? ניוד, כסף או זהב? והציפורניים? בג'ל, בבנייה או סתם לאק מהסופרפארם? והמאפרת? זאת של הכלה שתהיה איתך בחצי הכוח אחרי הכלה או אחרת משלך? והתסרוקת? פן או אסוף? ואם אסוף אז מהודק או מרושל, עם תוספות שיער או בלי. והשל לחופה? משיפון עם נצנצים או נצנצים בלי שיפון, בצבע תואם לשמלה או אולי בצבע אחר כדי "לשבור"?
ולאחר שנאלצתי לקחת החלטות, כי הזמן כבר דחק, ולאחר שהתחרטתי וקניתי עוד שמלה ועוד נעליים, שיהיה גם בכסף וגם בזהב כי אני לא מסוגלת להחליט, ולאחר שקיימתי משאל עם בווטסאפ ודגמנתי על המסלול שבין המטבח לסלון – פעם בשמלת המעצב ופעם בשמלה מהקניון – הגעתי לערב הגדול בתחושה שאי שם בין גושן 1 קרית מוצקין לבין דיזינגוף 280 תל אביב מסתתרת בין הקולבים השמלה שלי.