נסענו תל אביבה, לצפות בהצגה "גבעת חלפון אינה עונה". אני אוהבת תאטרון, אוהבת את האולמות, את עיצוב המבואות ואת הציפיה לקראת ההצגה או המופע. בסרט צפיתי לראשונה עם בעלי, פגשתי את המקור לביטויים ולמשפטים השגורים בשפתנו. צחקתי מאד מהסיפור, מהטקסטים ומהדמויות שמגלמים חברי "הגשש החיוור". אהבתי להתבונן בכל פרט ולהשלים בדמיוני איך נראו הדירות, המכוניות והרחובות בימים בהם צולם הסרט. החלק שתמיד פחות אהבתי הוא זה שבו "יעלי" מפתה את מפקד המחנה ועורכת מופע חשוף מול החיילים. לא אהבתי את ההתייחסות המינית אל הדמויות הנשיות בסרט ואת השימוש בגוף האישה כפתרון לבעיה.
צילום: אלבום פרטי
בהצגה יש התאמה אחד לאחד לסרט – הן בדמויות, הן בטקסטים והן בעלילה כולה, מלבד ניסיון קל ליצור קשר לימינו בדמותו של נכד שמכין "עבודת שורשים" וכך נתקל בסיפור על סבו. הקהל צחק, מחא כפיים וניכר כי ההצגה זוכה לאהדה רבה מצד הצופים. אני מצאתי את עצמי נהנית מהשירים, צוחקת ובוחנת את האופן בו לוהקו השחקנים לתפקידים השונים, הלבוש שלהם והשפה. בשלב בו "יעלי" רוקדת בפני החיילים ועם המפקד את ריקוד ה"בולה בולה", חשתי ממש לא בנוח. הגוף החשוף, הריקוד בעל ההקשר המיני, המבט בעיני החיילים והמפקד הצופים בה רוקדת גרמו לי לאי נוחות רבה. גם ההתערטלות של ה"מפקד" והריקוד הממושך, היו מוגזמים לטעמי.
צילום: אלבום פרטי
כאשר יצאנו מההצגה חשבתי ושאלתי את עצמי מה הוא הדבר אשר איפשר לי לשבת מול מופע שיש בו התייחסות כה מחפיצה ומינית כלפי אישה. הבנתי שהדמויות הנשיות נוכחות בעלילה כמעט אך ורק, בהקשר המיני. הדרך להשיג את שיתוף הפעולה של המפקד היא בדרך של פיתוי והתנהגות סקסית של האישה. חשבתי על כך שאני יושבת בתאטרון הלאומי ב"הבימה", מוחאת כפיים וצוחקת עם הקהל ובכך נותנת מקום לעוד ועוד התייחסויות והצגה מסוג זה של דמות נשית. הבנתי שמה שמאפשר והופך זאת ל"כשר" הוא הנוסטלגיה עליה הקהל נשען – ההיזכרות בצה"ל של אז, ובכלל בימים האלה בארץ ישראל, מאפשרים הסתכלות לא ביקורתית על הדבר.
מאז קמפיין Me Too יש כל כך הרבה מודעות ועיסוק באופן בו מוצגות נשים וביחס אליהן ואני מרגישה שבעידננו מחזה שכזה לא היה עובר. אני משערת שמה שמאפשר את נוכחותו הבימתית בהצלחה כה רבה, היא הנוסטלגיה.
בחלוף ימים מספר ישבתי בין קהל הצופים במחזמר "שיגעון המוזיקה" בתאטרון הקאמרי. שוב, נוסטלגיה, שוב שירים מוכרים ואהובים ושוב התייחסות מחפיצה ומינית כלפי האישה. האישה מפתה את הגברים, קבוצה של גברים חומדים אותה והיא מוצגת כמי שכל מה שהיא רוצה זה לשכב עם גברים. השפה רוויה בגסויות, מינית ובוטה. ואני חוזרת לאותן המחשבות שלי – אנחנו יושבים בקהל, מתרשמים מהריקודים הנפלאים, מהתפאורה ומהתלבושות ומדלגים על ביקורת כלפי ההתייחסות לנשים והאופן בו הן מוצגות במחזמר.
צילום: אלבום פרטי
באופן כללי, אולי אני ארכאית, לא נעים לי ומרגיש לי לא מתאים, לא ראוי ולא מכבד להציג נשים באור שכזה – כה מצומצם למיניות.
מתלבשת בהידור, נוסעת לתל אביב, מחנה את הרכב, נכנסת לאולמות תאטרון גדולים ומפוארים ויושבת לשמוע שפה בוטה והתייחסות מחפיצה כלפי נשים. לא ראוי ולא מתאים. אגלה בהזדמנות זאת סוד – לפני כמה שנים יצאתי בשל כך באמצע ההצגה "משרתם של שני אדונים" בקאמרי ואף, התכתבתי בעניין עם עמרי ניצן מנהלו האמנותי.
המסקנה שלי – אני צריכה להיות יותר בררנית.