האם מותר לזר להשתמש בתמונות שהעלתם למרחב הוירטואלי המשותף? ומה המגבלות של המושג ״להשתמש״?
האמן ריצ׳ארד פרינס עשה את זה בדיוק. הוא צילם צילומי מסך של פורטרטים שהועלו לאינסטגרם (כולל מספר הלייקים), הדפיס והציג כתערוכה ״הפורטרטים החדשים״ בגלריה היוקרתית גוגזיאן בניו יורק. מיותר לציין: ללא רשות ואף מבלי לידע את ״בעלי״ התמונה.
מתוך התערוכה בגוגזיאן
.
.
השלב השני הוא שעורר דיון ציבורי נרחב יותר: פרינס הציע את הפורטרטים למכירה ביריד האמנות פרייז , עבור 90,000$ האחד. הפורטרטים נחטפו. בעלייהם של תמונות המקור לא שותפו ברווחים.
הסיבה שדווקא שלב זה עורר התנגדות עזה היא משום שחוקי זכויות היוצרים ו״השימוש ההוגן״, מתבססים על שאלות כגון ״האם נעשה רווח״ מהיצירה. קרטריון נוסף הוא האם נעשה שינוי לעומת המקור. בעזרת הסעיף הזה זכה פרינס בניצחון משפטי נגד הצלם צרפתי פטריק קריו. פרינס השתמש בצילומים של קוריו לסידרה שלמה שגרפה רווחים של יותר מ-10 מליון דולרים. בית המשפט קבע שלא רק שנעשה שינוי כזה, אלא שאין חובה לציין את מקורות חומרי הגלם של היצירה. (יש לציין שקוריו זכה במשפט הראשון והניצחון של פרינס הגיע רק בערכאה שניה).
במקרה של תמונות האינסטגרם בתערוכת ״הפרטרטים החדשים״ הוסיף פרינס הערות לתמונה, מה שיכול להחשב כ״שינוי לעומת המקור״.
ריצ׳ארד פרינס מתבסס על צילום של פטריק קוריו
.
ריצ׳ארד פינס זכה לתהילת עולם בפעולות הניכוס שלו כבר בסוף שנות השבעים, תחילת השמונים, כשניכס דימויים מתוך פירסומות של מלבורו. בעקבות עבודות אלה (ושל אמני ניכוס אחרים), הואלו שאלות קונספטואליות, לגבי מסמן ומסומן, מהו ״מקור״, וכו׳. במקרה של דיון משפטי ידונו סוגיות אלו גם מול החוק, כשברקע מהדהד חופש הביטוי.
ניכוס מתוך פירסומת למלבורו. צילום לפירסומת: סם אבל.
.
בנתיים משתמש ריצ׳ארד פרינס בחופש הביטוי שלו וברשתות החברתיות כדי לנפנף בבוז את הטענות כלפיו. חלק מבעלי(?) הפורטרטים הצהירו כבר שלא יפנו לערכאות משפטיות, ואחר בחר להגיב בפעולה, בה הוציא למכירה העתק של עבודותו של פרינס, במחיר של 90$, כשההכנסות מוקדשות לארגון המגן על זכויות בעולם הדיגיטלי.
Photo: Suicide Girls
פרינס הגיב לפעולה הזו ואמר ״שזה נחמד״.
.
.
