האישה שבי – 316

אישה בגימטרייה זה 316. מעבר להיותך אישה, את בעלת הרמוניה(316) כי את אישה, את בעלת צורך (316) להיות האחת המיוחדת במינה, והנוכחות שלך בחיים של סובבייך הוא כה חשוב (316) מעבר למילים שניתן לתאר בכל הוויה שהיא. את בעלת אינספור פרקי חיים, פרטים ומצבים. הרבה מעבר ל 316.

ישנם רגעים בחיים, בהם עצם נשיותך מכה בך בכל פעם מחדש. מכה בגלים, עולים ויורדים בפרקי זמן כאלו ואחרים. מכה בך בבטן הרכה מעצם היותך אישה, מעצם היותך אמא. קשה לי להפריד בין היותי אישה להיותי אמא כי מבחינתי זוהי מיקשה אחת, וחיי כאישה וכאמא שזורים כחוט השני לאורך פרקי חיים, פרקי תובנות כשכל פרק הוא ההוויה במלוא עוצמתה שלי כאישה. כאמא.

בפעם הראשונה בחיי שהרגשתי ממש אישה הייתה כשראיתי את בן זוגי שיחייה בפעם הראשונה לפני כ- 29 שנים. אני זוכרת שעמדתי והתבוננתי בו ברחוב, הוא לא הכיר אותי ואני רק ידעתי את שמו. התבוננתי ממרחק והרגשתי איך חום עוטף את גופי, איך המבט עליו משתק בי כל נים ונים, וכקלישאה אמיתית הרגשתי בפנים עמוק שזה האחד. האחד בשבילי. הרגשתי איך ליבי, לב אישה, פועם בחוזקה וגם ידעתי שכשהבטן שלי מרגישה, בטן של אישה, היא לעולם, אבל לעולם לא טועה. כשם שידעתי אז, אני יודעת היום. אכן לא טעיתי.

כשילדתי את אור שלי, בני בכורי, הרגשתי. לעיתים קשה להסביר תחושה, קשה להסביר רגשות, קשה לתאר מצבים, אבל הרגשתי שמשהו בתינוק הקטן והיפה שלי לא בסדר. תקראו לזה תחושה אימהית, תקראו לזה אינטואיציה נשית, תנו לזה אלף שמות, זה לא משנה את זה שידעתי. הרגשתי. ידעתי ולא טעיתי. תחושת הבטן סערה.

כששני ילדיי שנולדו אחרי אור ז"ל הגיחו אל אויר העולם גם ידעתי והרגשתי. הרגשתי שהגיע אלינו "האור" ממקום אחר. ידעתי שהחיים חוזרים למסלולם. הרגשתי שזה נכון לנו. הלידות היו מאוד קלות, כאילו הקבלה של שני ילדיי הייתה כ"כ מובנת מאליה, כ"כ מזמינה וכ"כ שלמה. מיד אספתי את שניהם, כל אחד בתורו לחיקי באהבה ענקית, אימהית, נשית ואני עדיין לא מוכנה להרפות. עוד לא. עוד קצת. עדיין מרגישה. כל רגע. כל שניה.

התחושה הנשית האמהית הבאה שהכתה בי במלוא עוצמתה בבטן הייתה כשהייתי צריכה לחתוך את חבל הטבור כשהבן שלי התגייס לצבא. כן. זה ממש לחתוך את חבל הטבור. הילד שלי, זה שתמיד גוננתי עליו בחירוף נפש תחת כנפיי הגדולות מתגייס ליחידה קרבית ואני צריכה לעמוד בצד, לתת לו ללכת, לשחרר, לסמוך, להרפות, לא להתערב. מי מאתנו שעברה את זה או עוברת בעצם ימים אלו (חודש מרץ הוא חודש של גיוסים לצבא) מרגישה את אותה תחושה. לא תשכנעו אותי, גברים חשים אחרת. גברים לוקחים את עצם גיוס בנם לצבא כמשהו מצ'ואיסטי וגברי. אישה, אמא, מרגישה את זה בכל נימי גופה. בעצמותיה. בנפשה. זה בועט לה מבפנים. זה כואב כמו הצירים.

לכל אורך השנים, כאישה, כאמא, את עסוקה בלהוכיח את עצמך. אני הייתי עסוקה בלהוכיח את עצמי. בכל פעם בפרק אחר בחיים. להוכיח את עצמי כאישה עצמאית, אישה דעתנית, אישה אוהבת ואישה נאהבת, אישה קרייריסטית ועדיין אישה של בית, אישה משכילה, אישה מעשירה, אמא למופת, אמא קשובה, אמא "צעירה ברוחה", עקרת בית מצטיינת, בשלנית מדופלמת, מארחת וחייכנית ועוד הוכחות כהנה וכהנה. גם היום, כשאני מנסה בכל כוחי להוכיח למעסיקים פוטנציאליים מי אני, אני מגייסת את כל הכוחות שבי כדי שיבינו שעומדת מולם אישה חזקה, איכותית, מקצועית וטובה. אמרתי לכם, עסוקה בלהוכיח.

הכוח שלי כאישה הוא עצום. הכוח שלנו כנשים הוא חשוב (316), בעל צורך (316) שלא יסולא בפז, הוא בעל הרמוניה (316) מתנגנת ללא הפסקה, והביוגרפיה (316) של חיינו שזורה לכל אורך השנים בעוצמה שלנו, בחיוניות שלנו ובמי שאנחנו. ואנחנו כבר לא צריכות להוכיח. הוכחנו מספיק.