כשאוהבים מישהו רוצים שהוא יהיה מאושר, היא הסיטה את הווילון, מאפשרת לקרני השמש לחדור לחדר ולסנוור לי את העיניים שהסתגלו לחושך. גם אם הוא כבר לא אתך, היא ניגשה לעברי, מוודא שהעירוי מחובר לי היטב לווריד, מזרים לי עוד ועוד רעל אנטיביוטי לגוף, חשוב לסלוח ולשחרר. היא סיימה את המונולוג השגרתי שלה, נועצת בי מבט מרחם.
אומר לכם את האמת, אני לא אוהבת מבטים מרחמים, אפילו שונאת את זה, אבל למגדלנה יש מבט מרחם שונה שאיכשהו מצליח לחדור לי ללב. כבר למדתי במהלך השבוע שאני מכירה אותה מתי זה חודר. זה קורה ברגע שהיא מסתכלת לי לתוך הלבן שבעיניים. ומה אני עושה כשזה קורה? אני מפנה את הראש שלי אל הקיר, נותנת לה רמז עבה שתסיט בחזרה את הווילון ושתעוף מהחדר. בדרך כלל היא באמת הולכת, אבל היום היא השתהתה, כיסתה אותי בשמיכה, ובדרכה החוצה היא מלמלה שתיים שלוש מילים עם שני השוטרים שהיו מחוץ לחדר, שוכחת לוודא אם החגורות קשורות היטב מסביב לידיי.
קיבלנו קריאה על נערה במוקד..תביאו את האלונקה לחדר מאתיים ואחד.. מגדלנה! מגדלנה! קריאת חרום לחדר טראומה.. חשבתי שאני חולמת את כל זה, שאני משתגעת כי אני שומעת קולות בראש, ובדיוק שפקחתי את העיניים ראיתי אותה, לבושה כל כולה בלבן, מסתכלת לי לתוך הלבן שבעיניים, סוטרת לי על הפנים… מרי ג'ו את לא הולכת לי עכשיו… היא אמרה בין סטירה לסטירה.. תחזיקי מעמד.. מגדלנה! שמעתי קול נוסף, צריכים אותך במיון, אני לא יכולה לבוא! הקול שלה הלך והתרחק, אני נשארת פה אתה.. זה הדבר האחרון ששמעתי כשעצמתי שוב את עיניי.
התעוררתי להרגשה של צריבה נוראית בבשר שלי, כאילו הוא בוער מבפנים, רציתי לצרוח מכאבים אבל הפלסטיק שהיה דבוק לי לפרצוף מנע ממני. הבטתי בבהלה בכל הצינורות המשונים שמחוברים לי לגוף, מנסה לזוז, אבל משהו כמו קשר אותי למיטה. אלו חגורות, שמעתי קול מוכר הולך וקרב אליי, החגורות האלה ימנעו ממך מלנתק את הצינורות, ולהסיר את התחבושות, היא נעמדה מעליי לבושה כל כולה בלבן, מסתכלת לי לתוך הלבן שבעיניים.
מתי יהיה אפשר לתחקר אותה? שמעתי קול קשוח מאחוריה. אתה שואל ברצינות? מגדלנה ענתה לשוטר בתקיפות, היא רק הרגע התעוררה!
לצערי אני חייב לבשר לך שהורייך לא ניצלו בשריפה הוא אמר בקולו הקשוח בזמן שמגדלנה ניתקה באי רצון את המסכה של מכשיר ההנשמה מהפרצוף שלי. חשוב לנו לדעת מה קרה בבוקר של ה11 בנובמבר, הוא לקח כיסא, מתיישב ליד המיטה שלי, אוחז ביד אחת מחברת, ובידו השנייה בעט. אני רוצה לכתוב, שמעתי את עצמי אומרת, תביאו לי מחברת ועיפרון. מגדלנה פערה את שתי עיניה בתימהון, מעבירה מבט שואל לשוטר. הבחנתי בראשו של השוטר מהנהן כמסכים, ואת מגדלנה מתירה את החגורות שלידיי, ויוצאת מהחדר.
עליי לא תוכלי לעבוד שמדובר במקרה של אהבה נכזבת, הוא לחש, לועס את קצה העט עם שיניו השחורות מכתמי ניקוטין. דווקא הורייך היו מהאנשים הבודדים שידעו איך לחנך בעיירה שלנו, נשכתי את השפה התחתונה שלי מכאב בזמן שהוא העביר את קצה העט לכל אורך הבשר החשוף שביד שלי. אני מחכה לראות מחר בבוקר הצהרה כתובה על כל מה שאירע.
הסתכלתי על המחברת והעיפרון שמגדלנה השאירה על השידה לפני שהיא יצאה מהחדר, מבחינה בבקבוק הפרודרמול שהונח שם, מבינה את הסיבה להשתהות שלה. היד שלי לא רעדה בזמן שנטלתי את הכדורים ובלעתי אותם אחד אחד, סולחת ומשחררת את עצמי מהצלקות שהשריפה לא הצליחה להחריב.