שבוע לפני….
ערב הכנה לקראת ערב הצגת המיזמים, מטעם תכנית המנהיגות והיזמות חברתית של ויצו, אני מחליטה שאני לא עולה להציג. "לא הכנתי פיט'צ" (נאום קצר ותמציתי המהווה כרטיס ביקור אישי ועסקי) אני אומרת למירה זוהר ולמיכל ארקוסין המלוות אותי בתהליך, "אין לי כרגע מיזם מגובש, אני בהתבוננות, לא עולה!".
"מה זאת אומרת???" אומרת לי מיכל במבט קשוח שאינו משתמע לשתי פנים, המבט המלווה בטון דיבור רך, גם כשהוא אסרטיבי , "את עולה, את הולכת להיות מעולה! ואת הולכת לספר את המסע ואת הסיפור האישי שלך, כי יש לך מה להגיד, יש לך את זה, את יודעת את זה ואת הולכת להצליח!".
אני מיישרת אל עצמי מבט פנימה, משהו בי יודע שאני מסוגלת לעלות עכשיו ולדבר, מה גם שבפועל, גם אם לא באופן מודע, יצרתי לעצמי את התירוץ הבינוני והשקרי של "לא באתי מוכנה", למרות שבפועל חצי שנה אני מתכוננת לרגע הזה… אלק לא מוכנה…
אני עולה לשלוש דקות, וזה זורם, משהו בי חי, מנהל דיאלוג עם הקהל, אך מצליח לשמור על מרחב אישי שלי, שמשאיר אותי חדה, מבלי קשר לעומדים מולי. חשתי באותם רגעים, כי גם אם זו הייתה עכשיו הרצאה בטד, ואובאמה היה בקהל, זה לא היה משנה לי את ההופעה, כי פשוט הייתי שם, במלוא ההוויה, לא חושבת על איך זה נראה, לא חושבת על טוב או רע. מרגישה איך המילים בסך הכול מבטאות את מה שבוער בעצמותיי, יודעת מניסיון העבר שכאשר התשוקה לעולם הערכים שלי, מדברת מתוכי, אני לא רואה בעיניים, אני לא חוששת מאיש/ה, הקהל הוא בגובה העיניים שלי, לא מעליי, לא מתחתיי, בדיוק בקו שרואה ונראה קשוב ומקשיב.
בתום השלוש דקות אני מצליחה להוביל את המסר המוביל של חיי בימים אלו, את אותו מסר שמהווה את עמודי הטווח של המיזם המתגבש שלי, המורכב מיסודות של בחירה ונוכחות במשחק החיים, ותומצת למשפט – "שאם כבר חיים, אז שיהיו בתנועה".
הפידבקים שאני מקבלת מחברות הקבוצה חיובים, מחבקים, מחדדים, מצמיחים, אני מזהה את הפער הקיים מול התחושה האישית שחוויתי, המתבטאת במדד שביעות הרצון נמוך יחסית ( נתתי לעצמי ציון 7 ) לבין מה שהעברתי ואיך נתפסתי חיצונית על ידי האחרות, ולאחר ההקשבה לנאמר, אני מוכנה להגיד בקול, שייתכן, השם ישמור, שאפילו הייתי נותנת לעצמי ציון 9. מוכנה להודות שכן, ראבק, הרגשתי טוב, וכי לראות ולהודות לחלקים הטובים שלך, לא פחות חשוב, מלהכיר בחלקים שצריכים ביקורת. שאין זה גאוותנות, להגיד, שאפו לעצמך, על התמודדות טובה עם אתגר שזימן החיים, וששנים של מראות עקומות, לא אפשרו לי להתיידד עם חלקים שלמים וכמה זה בפני עצמו עקום.
אם הייתי בקיסריה, הייתי עולה להדרן!
שבוע אחרי, ערב האתמול 19/7/2016.
לערב הצגת המיזמים מגיעות בוגרות תכנית המנהיגות של שנים קודמות, יש פה אופציה לחשיפה, לשיתופי פעולה ולהתנסות נוספת של הצגה עצמית מול קהל. הפעם לא לקחתי סיכונים, לא רציתי להגיד מה שיהיה יהיה ואני עולה עם עצמי. "תביאי מקצועיות אם את הולכת להציג, את לא הולכת לעשות צחוק מעצמך, תכבדי את העומדות מולך, תכבדי את עצמך", אמרתי לעצמי השכם וערב.
ישבתי על המצגת כמה ימים קודם, לא מודעת לכך שאני בהתחלה של רצף טעויות שיצריכו ממני למידה והתבוננות. בעודי לא מחוברת בעליל לעצמי, ניסיתי להיות מעניינת, בדיאלוג עצמי כה מרוחק, גיבשתי אסטרטגיית הצגה עצמית גרועה, לא מחוברת, לא מחברת.
בחרתי להכין מצגת, כי זה נראה לי יותר מרשים, אבל לא עצרתי לשאול את עצמי, האם זה הכלי שמתאים לי בהצגה של 3 דקות? וגם אם כן למה החלטתי שעליי להשתמש בטכניקות ליצירת WOW שלא היו עבורי מדויקות.
בחרתי להקשיב לקול הרציונאלי מתודי שאמר "בואי נשים שקף עם הצגה של מספר גבוה, כי אמרו שזה יוצר עניין" ובכך ביטלתי את הקול הפנימי שלא התחבר, שידע שפה, זוהי אינה בחירה מתאימה, הרי אני יודעת כי מספרים ואחוזים טובים ומרשימים להצגת מחקרים ועבודת תזה, אך שאת חלק מהסטטיסטיקה והסיפור האישי הוא המרכזי, אין צורך בגורם מטווח בין אישי, או כפי שמירה זוהר המנחה בחסד שלנו אומרת – "את הכלי להעביר את המסר, תנקי כול מה שהוא לא את".
התעלמתי. סיימתי את המצגת, אפילו כתבתי לעצמי נקודות עיקריות, ולא באמת רצתי לדבר על זה ככה, אך זה נראה מקצועי וטוב.
נחזור לערב האתמול…
"שלישית, את עולה שלישית" נאמר, ומפלס הלחץ החל לעלות, חשבתי שיהיה לי יותר זמן, ובכך הוספתי לרצף הטעויות אי לקיחת זמן לעצמי, כמה דקות לפני הצגת הדברים. מתוך בחירה, וייתכן ככלי בריחה מהחשש מעצמי, הייתי עסוקה בדברים טכניים ועזרה לאחרים, עושה משהו שאסור בתכלית האיסור לעשות, במיוחד לפני מבחנים ועל אחת וכמה וכמה הרצאות, וזה לראות מה האחרות עשו, להיבהל ולהתחיל בתהליך של השוואות, במקום לעצור ולקחת צעד אחורה, להתרחק ולעשות לעצמי השתק (בדיוק כמו שהייתי עושה לפני מבחנים, שכולם היו באטרף של שאלות ו"כמה למדת" ו – "למדת את הנושאים הבאים…???") נשאבתי לבור שטמנו לי הספק ושותפיו היקרים הביקורת והשיפוטיות, והתחלתי לחוש כיצד אני מקטינה את עצמי, מרגישה כיצד הגוף מתחיל להגיב באי נוחות וידעתי שזהו יצאתי מהאיזון, אני לא באמת במיטבי ושיט…..מירה זוהר קוראת לי לעלות…..
ועליתי… והרגשתי בשניות הראשונות כמו הדחליל מארץ עוץ, חסר המוח, התר אחרי המחשבות שכביכול אין לו, ולמרות שדיברתי, הרגשתי שאני יורה לכיוונים ומתפזרת והמחשבות היו בריצה אך דחפו זו את זו, מה שהאט את קצב הדיבור שלי במרדף אחריהן, והתחושה שאני לא באמת על הבמה, לא אומרת את מה שיש לי להגיד בברור, אלא עסוקה בלכבות שריפה פנימית של קול שאומר תפסיקי לחרטט את זיוף אחד גדול, היא תחושה דוקרת ואכזרית.
דקה עברה, ניסיתי להתעשת, המשכתי לדבר, ניסיתי להתכייל, לרגעים מצאתי חזרה את הסנטר, אך ידעתי שזה לא היה זה ושירדתי מהבמה, תחושת ההחמצה הייתה כה עזה, הרגשתי כמו ילדה מתוסכלת שרצתה להגיד משהו, לא הצליחה להביע את עצמה ועכשיו בא לה לזרוק צלחת ולשבור, לא באמת כי היא כועסת, אלא כי יש בה כאב עצום שהיא לא הובנה.
רגש של אכזבה עזה התפשט לי בכול הגוף ולא אשקר גם מעט רחמים עצמיים, ודמעות שבצבצו, ורק היה חסר איזה גשם וסופה, שהדרמה תהייה במיטבה ואבי ביטר ישיר עם סלסול על " כמה כמה אכזבה יש בנשמה…" ואני צוחקת על זה בעודי כותבת, כי אני מזהה עד כמה הרחמים העצמיים הם נחשיים וערמומים, ומרחיקים אותך מלקחת אחריות ולהגיד, הכול בסדר אני לא מושלמת, תתמודדי.
ערב הצגת מיזמים 19/7/2016
היום שאחרי…
ממש לא מרחמת על עצמי, טוב נו, זה בא בגלים, אך אני כן בוחרת לוקחת אחריות, על הכנה ובחירות שהיו יכולות להיות טובות יותר, אומרת לעצמי כי מכול טעויותיי השכלתי, ועתה פניי קדימה, ללמידה, לכיול, להפקת לקחים. לחשיבה בונה, כיצד להבא אעניק לעצמי את התנאים להגיע לשקט, לסנטר הפנימי שלי שקיים.
אני באמת מאמינה כי שורש הנשמה שלנו, של כולנו ממתין לנו למצוא אותו, גם אם יש צורך לנקות שכבות רבות של אדמה ומסלע, וזה בעצם המיזם שלי, המסע לשורש הנשמה.
לקהל הקוראים והקוראות שלי, לא כתבתי הרבה זמן, הסיבה היא הדיוק, אני רוצה לכתוב אליכם ואליי מתוך מקום נכון של איכות ופחות כמות. מקווה שבמאמר הזה תיקחו כמה טיפים לעמידה בפני קהל, שתדעו לקחת עצות מקצועיות, אך להבין שלא הכול מותאם ותואם לכם, דעו לבחור נכון, אין אמת אחת.
מבטיחה שלאחר סדנאות והרצאות נוספות שלי, אכתוב מאמר בנושא שייכתב באופן מקצועי יותר.
שיהיה שבוע טוב, שבוע של בחירות מדויקות עבורכן ועבורכם.
אני ממשיכה בתהליך לדייק לי עולם.
Ready2Be#
