ברור היה לי שזה הולך להיות מצב זמני. והזמני הזה, בעיני רוחי, כבר היה צריך להסתיים מזמן…
כבר כמה שבועות שהתנועה שלי המוגבלת.
לא מסוגלת לעשות לבד דברים פשוטים כמו: לשטוף כלים, לתלות כביסה, לטאטא את הבית, לבשל, לעשות קניות… כל דבר שמצריך עמידה ממושכת על הרגליים או מפעיל לחץ על הגב.
הגב מדבר אלי בכאב ומפגיש אותי עם עצמי בלי רחמים, בשחור ולבן, ובלי הנחות..
מה למדתי על עצמי בשבועות הללו?
שאין לי סבלנות לתהליך ארוך ( נו שייגמר כבר!)
שעצמאות היא ערך עליון בחיי וכשהיא מאוימת אני ממש סובלת, הרבה יותר מהכאב הפיסי של הגוף..
שאני זקוקה עכשיו לתמיכה, לפינוק, ושממש קשה לי לבקש עזרה!
אולי זה נוגע בנקודה של תחושת גאווה/ השפלה שכנראה משחקות אצלי ״מאחורי הקלעים״.. ואולי מתחבא פה גם צורך בשליטה.
יש בזה הודאה בחולשה ובפגיעות שאני כנראה מתקשה לקבל.
ויש בזה גם נקודת תצפית מעניינת על מי בסביבתי רגיש, וקולט, ומוכן להציע עזרה.
זה הציף אצלי באחת מחשבות ( פחדים) לגבי העתיד: אז ככה מרגישים כשכבר זקנים, כשכבר אי אפשר לעשות הכל לבד?
אולי הבן שלי צודק ואני צריכה לישוב לעבור לגור קרוב יותר אליו?
דווקא כשהתחלתי סוף סוף להתקרקע בפינת החמד שבחרתי לגור בה אחרי השהות הארוכה בחו״ל, ונעים לי לגור
במקום קטן ואינטימי, כפרי משהו, לא בא לי לעבור, ועוד לעיר.
שמתי לב שיש אנשים שיותר קל לי לבקש מהם עזרה ,כאלה שההיכרות שלי איתם היא קצת יותר אינטימית,
ושאולי יש לי ידיעה פנימית שהם יעזרו בשמחה, אבל אני לא רוצה להעיק עליהם בבקשות חוזרות ונשנות..
קשה לי.
מתביישת? או שאולי הפחד העתיק מדחייה מרים ראש ומפחד להסתכן?
וזה מוזר , כי כשחוויתי מצב הפוך, כשנודע לי בדיעבד על חברה שהייתה חולה ולא התקשרה להיעזר בי, התקוממתי! הרגשתי שנמנעה ממני הזדמנות לסייע לה, והייתי עושה זאת באהבה ומרגישה שמחה גדולה להושיט יד.
אז למה כל כך קשה לי לתת את ההזדמנות הזאת לאחרים?