לזכרו של עקיבא ברזילי, סבא שלי שלא זכיתי להכיר
מלחמת השחרור 9.3.1914 – 19.3.1948
בכל יום זיכרון, בצפירה, אני מתאמצת חזק, מפעילה נואשות את הדמיון, מרחפת מעל סצנת הקרב, אולי הפעם הדלת תסתובב לי נכון.
אני חוזרת במנהרת הזמן, כמו דאג וטוני,כדי לנסות לשנות בדמיון מודרך את מה שהיה.
כדי שעקיבא כן יחזור למשפחתו. כדי שאזכה פעם אחת כבר להכיר את הסבא שהיה לי, בכלל לפני שהפך לסבא. הוא הרי נהרג בן 34.
הרצון הזה לשנות את הנתיב הנוראי ההוא נועד בעיקר גם בשביל אבי, שבינתיים גם הוא כבר לא איתי.
אולי אם אדמיין חזק, תוך כדי צפירה, אשנה את הדברים עבורו. לאבא שלי יהיה אבא גם אחרי גיל 10. ולאחים שלו הקטנים גם.
אולי אותו ילד לא יגדל להיות אדם בוגר עם עיניים עצובות.
*
אנחנו גדלים לאורך דורות עם סיפורי שכול, וגבורה ומורשת.
אבל אני לא בטוחה כמה חשוב היה אותו קרב בגלבוע שסבי הלך אליו, אותו קרב בו קם לעזור לחבר פצוע, ונפגע אף הוא.
אני רוצה להאמין שנפילתו לא הייתה לשווא. אני חייבת להאמין בכך.
אבל מה אם כן?
מה שבטוח הוא, שעם נפילתו נפלו כמו דומינו אחד אחרי השני עוד דברים במשפחה שלנו. השפיות , הביטחון, האהבה, הוודאות.
שמחת החיים של אבי,ילד שהעריץ את אביו כל-כך, דומה שנשאבה באבחה. וכל הדברים אחר-כך כבר לא היו אותו הדבר.
*
בית הקברות של בית השיטה כה יפה.
"אם כבר למות אז להיקבר פה", עברה לא פעם מחשבה בראשי, בשנים שביקרתי שם בימי הזיכרון. והטקס הקיבוצי כה יפה. ומכבד.
ממש להתפאר, הה.
ומה כל זה עוזר?
