300 עמודים
הוצאת כנרת זמורה ביתן
לאורך כל הספר חזרה המנטרה והתנגנה במוחי : לא לנטוש, זה גיום מוסו. לא לנטוש זה גיום מוסו. וצלחתי אותו. לא נטשתי. סיימתי את הספר. ואני שמחה על כך.
מי שמכיר אותי, יודע שהמדד שלי לקבלת החלטה האם לנטוש את הספר או לא, הוא 100 העמודים הראשונים. צלחת – מעולה, לא צלחת – עזוב. למעט חריגים. ספר של גיום מוסו הוא חריג, כפי שבטח כבר הבנתם.
מאה העמודים ראשונים היו מעייפים. עיצבנו אותי, התישו אותי, והיו פה ושם טעויות הקלדה / לשון שלא הוסיפו למידת הסבלנות שלי לגבי הספר. העמודים היו עמוסים לעייפה בתיאורים שלא בהכרח תרמו לעלילה. מאת העמודים הבאים כבר היו יותר מעניינים אבל היו עליות ומורדות. מאת העמודים האחרונים היו וואוו, פשוט וואוו, גיום מוסו במיטבו, סוף מפתיע, מטורף, על גבול ההזוי, בדיוק כמו בכל הספרים שלו שכל כך אהבתי.
אז מה היה לנו הפעם ?
הספר התחיל כספר גיום מוסואי טיפוסי, שני אנשים שנפגשו בדרך לא דרך, כאילו הגורל הפגיש ביניהם. מדלן, שוטרת שהגיעה מלונדון שכרה את הדירה הפריזאית הקסומה בסמטת ז'אן אבוטרן, סמטה ללא מוצא. הדירה היתה הרמונית, עוצבה בטוב טעם, ומדלן מיד נשבתה בקסמה. העניין הוא שגם גספר, מחזאי מניו יורק, שכותב מידי שנה את המחזה שלו בינות לנופי פריז, שכר את אותה דירה בדיוק.
הטעות הזו הובילה את שניהם לדירה המופלאה, ואף אחד לא היה מוכן לוותר (לפחות בהתחלה). עד מהרה הבינו השניים כי הם גרים בדירתו של צייר פריזאי מפורסם מאוד שמצא את מותו לא מזמן. שון לורנץ היה אותו צייר מפורסם, והוא באופן מסתורי השאיר אחריו שלושה ציורים שנעלמו.
אף אחד (כמעט) לא ידע על קיומם. הצייר נכנס לדיכאון קשה בעקבות אסון שפקד את משפחתו, ומכריו לא האמינו אפילו שהוא מסוגל לחזור לצייר.
החיפוש אחר הציורים הפך להיות מטרתם, וזה הוביל לגילויים אפלים שיצרו חיבור מדהים בין השניים, גם אם הם לא מיהרו להודות בכך.
בשיתוף פעולה השוטרת והמחזאי (כל אחד והיתרונות שהוא מביא עימו) הפכו כל אבן וחשפו סודות מהעבר, שקרים, ומעשים נוראיים. הסודות שנחשפים, היו לא פחות גם של הגיבורים עצמם. כל אחד ומה שהוא מנסה להסתיר, כל אחד והעולם בנקודת מבטו.
הסוף כאמור היה יוצא מגדר הרגיל. הסופר האהוב חזר ובגדול. האם זה מספיק ? האם אמליץ בלב שלם לחבריי לקרוא את הספר ? אני באמת לא יודעת.
לסיכום, בסופו של דבר אני אהבתי, ואפילו מאוד, ושמחה שלא נטשתי.
קריאה מהנה
