דברים לפרשת "כי תישא" 2017
איך מרגישים כשקיימת תכנית, משאלה, חזון, שמתחיל לקרום עור וגידים, ומתנהל זמן מה לפי התכנית –ופתאום התכנית מופרעת? הזרימה החלקה נשברת?
מה קורה כשאני נמצאת במערכת יחסים עם אדם משמעותי וההמשכיות נפסקת, כשנוצר שבר באמון שבבסיס מערכת היחסים?
אני יודעת שאם אני מעוניינת לאחות את השבר חשוב לי לדבר, פנים אל פנים.
והשאלה היא : האם אני מסוגלת לקיים שיחה שבה אני אהיה מסוגלת להקשיב לצד השני, לשמוע, להבין, לקבל- גם אם לא להסכים- או שאני רק מעוניינת להשמיע את הצד שלי ולשכנע בצדקתי?
האם הדיבור מכוון לפיוס, למציאת פשרה, לחיפוש דרך שתאפשר הערכה מחדש של התכנית המקורית, תיקון, אולי מתן מקום לחזון חדש (אז איך נתנהג מעכשיו והלאה? ) או שהוא מכוון רק להאשמה ולהצדקה עצמית?
ובכלל, מה קורה כשדברים נקלעים למשבר? כשה"תכנית" שהייתה לנו בראש, נשברת?
מה עוזר לנו להמשיך הלאה ולא לסגור את הלב? מה עוזר למצוא במשבר הזדמנות לצמיחה?
פרשת "כי תישא" רומזת לנו שהתשובה היא :דיבור. ולא סתם דיבור אלא דיאלוג
נראה שאלוהים התאכזב מהבגידה של העם שמגיעה כל כך מהר, אחרי הברית שנכרתה. והוא מבקש ממשה:
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל .
הקריאה של ספר הזוהר שומעת במילה "הניחה" את מיצלול שמו של נח. כאילו ה' עובר איזה "דז'וו": מעוניין למחות את העם כפי שביקש למחות את דור המבול ולהציל רק משה וממנו לבנות את דור ההמשך, אבל משה אינו צייתן כנח.
הוא מדבר עם אלוהים, מגיב אליו, מנסה להפוך את התכנית על פיה, לפייס את אלוהים שישוב מחרון אפו, מתגובתו הקשה ומכוונתו למחות את העם.
וגם אחרי שמשה עצמו רואה את העגל והמחולות ומתחלחל מהאקסטזה שאחזה בעם, כשהוא מבין שהם לא הותירו בליבם מקום לשמוע דברי אלוהים כי הם שקועים כה עמוק בעבודת האלילים, גם כשהמראה הזה כל כך מכאיב שגורם לו להשליך את הלוחות ולנתץ אותם,
הוא ממשיך בדיאלוג עם אלוהים למענם. הוא דורש ממנו במפגיע להמשיך בתכנית, להישאר בקרבם. להמשיך איתם בדרך. לאחות את השבר.
הפרשה כולה עוסקת בשבר, שבר באמון שהוא בבסיס מערכת היחסים.
זה לא רק שהעם "בגד" באלוהים בסגידתו לעגל הזהב , בחיפוש אחר אליל שישמש להם אלוהים, ( כמו כלה שקופצת למיטה עם מאהב חדש כשמיטת הכלולות שלה חמה עדיין..)
אלא שהוא נותן למשה את הקרדיט (ולא לאלוהים..)על יציאתם לחירות:
עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לֹא יָדַעְנוּ, מֶה-הָיָה לוֹ.
גם האמון בין משה לאהרון אחיו, שיצר עבור העם את עגל הזהב נשבר,
ואולי התערער גם משהו באמון שבין משה לאלוהים?
שכן משה דורש פתאום במפגיע "הוכחה", לראות את אלוהים. "הראה לי את כבודך".
ומיד לאחר מכן אלוהים מצווה את משה לפסול לוחות חדשים תחת הראשונים ששיבר,והוא עולה אליו להר ל 40 יום נוספים.
ברדתו מההר עם הלוחות השניים קורית תופעה יוצאת דופן:
וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי…וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו–בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. ל וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו, עַד-בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.
הפסקה המצוטטת לעיל אומרת כי עור פניו של משה האיר בקרניי אור "בדברו איתו".
בקריאה קרובה של הטקסט ניתן להבין שמקור האור בדיבור.
אז האם הדיבור של אלוהים עם משה הוא שממלא את משה באור?
ואם כך- איך זה שלא קרנו פניו כשירד עם הלוחות הראשונים?
שורש המילה ד.ב.ר. מופיע 7 פעמים בפסקה הקצרה הזו ו5 פעמים בצירוף מילת היחס "אתו".
הדיבור האינטימי, פנים אל פנים וגם פנים אל פנים, מלב אל לב, הדיאלוג שמתקיים אחרי המשבר, הוא מקור האור על עור פניו של משה.
מה שאני לומדת מהפרשה הזאת הוא שמשבר יכול להתאחות, רק במקום שקיים דיבור פתוח בין הצדדים. או במילים אחרות: המקום הסדוק , השבר, יש בו פוטנציאל להכנסת אור גדול, כשהצדדים מוכנים לדבר זה עם זה ולא רק זה אל זה.
מאחלת לכולנו שנזכה להפוך כל משבר להזדמנות לצמיחה ולהכנסת אור אל הסדקים..
#מדרש_עכשווי
התמונה היא צילום של קלף מתוך "קלפי מעשיות ברסלב" שיצר ר' אוהד אזרחי ואיירה חנה-ליסה עומר.
ותודה לד"ר אביבה זורנברג על ההשראה בלימוד המדרשים הרלונטיים.
