השנה, יום השואה שלי שונה. עובדת היותי דור שני מעלה בי השנה יותר ויותר תובנות ומשמעויות שהודחקו. נושא השואה העסיק אותי מגיל צעיר מאוד כשהבנתי שאבי ניצול. הוא היה ניצול שואה שבחר לחיות את ההווה באופטימיות ושמחה ולא לחיות את זכרונות העבר
. נפרדתי לפני כשמונה חודשים מהגיבור האישי שלי, האיש המשמעותי ביותר בחיי, אבי יצחק בן – זאב ז"ל שהלך לעולמו בגיל 87, והותיר אחריו סיפור חיים ומורשת שאני מרגישה מחוייבת להמשיכה בכל יום מימות השנה וביום השואה בפרט.
אבא נולד באוטווצק, פרבר בעיר ורשה בשנת 1931 בן לוולף ורבקה אח בוגר לצבי. המשפחה חיה בנוחות לצד בני המשפחה המורחבת בקהילה יהודית מפוארת וגדולה.
כשהמלחמה פרצה, אבא היה בן שמונה וצבי אחיו, שיבדל לחיים ארוכים היה בן שש. החיים הלכו והשתנו בהדרגה לרעה. אביהם, וולף שהיה סוחר והיו לו קשרי עבודה עם משפחות פולניות, קרא את המפה והבין שעליו להערך מבעוד מועד לנורא מכל שאכן הגיע.
בתחילה כל המשפחה עברה לגטו באוטווצק, עם הזמן כשהחיים הפכו קשים יותר ויותר האב דאג להכין לבניו ולאשתו מקומות מסתור אצל הפולנים הטובים, שסייעו להם להסתתר עד לסיום המלחמה. שני הבנים הוסתרו באסם בחצר ביתם של משפחת שרבקה באוטווצק ואת האם הסתירו בבית משפחה אחרת בעיירה קרצ'ב. בינתיים האב, וולף נשלח לגטו וורשה.
הבנים היו יוצאים ממחבואם בלילות, מלקטים אוכל והולכים לבקר את אימם. לא פעם כמעט ונתפסו על ידי הנאצים והצליחו לחמוק מהשומרים כשהם מסתתרים בבית הקברות, בשדות ובורחים על נפשם.
שני ילדים, בני שמונה ושש שאביהם הותיר בידם הוראות ברורות איך לנהוג, למי לפנות בעת הצורך, עם חוש הישרדות בלתי נתפס, המון מזל וביחד, כל הזמן ביחד כאילו ידעו שזה מה שיסייע להם לשרוד וכך אכן היה.
לאחר תקופה במסתור, אבי יצחק נסע עם אימו לבקר את האב בגטו ורשה. הם לבשו בגדים חגיגיים שהאם, רבקה שמרה והצליחו לעבור את הנסיעה ברכבת בשלום. הם נכנסו לגטו כשהם מצטרפים לקבוצת יהודים שחזרה מעבודות הכפיה והגיעו לאב, שכבר גסס מטיפוס והיה ברור שלא ישרוד.
אבי נפרד מאביו שנפטר לאחר כמה ימים, הוא נאלץ לסחוב את גופתו והותיר אותה ברחוב בגטו. הוא ידע שהגרמנים עוברים מידי יום עם עגלה ואוספים גופות של יהודים שלא שרדו את הגיהנום של הגטו. בינתיים, אימו חזרה למקום מסתורה בעיירה קרצ'ב. אבי נשאר בגטו וורשה כשחוויית המוות של אביו מותירה בו החלטה ברורה – לדבוק בחיים בכל מחיר, לעבור את המלחמה יחד עם צבי , לשרוד ולהתחיל חיים חדשים.
הילד שהפך לגבר בן לילה התחבר עם דמויות מפתח בגטו, היה בין מוכרי הסיגריות בכיכר שלושת הצלבים בוורשה, הצטרף לחבורתו של מרדכי אנילביץ' וכשזה תכנן את המרד בגטו הוא הורה לאבי לברוח מהגטו על מנת להישאר בחיים. אבי עשה כמצוותו של אנילביץ' וברח מהגטו דרך תעלות הביוב של הגטו והצליח לחבור לאחיו במקום המסתור, באוטווצק.
לימים, במהלך טיול שורשים משפחתי בפולין תוך שאנו עוברים במסלול הגבורה בעיר וורשה, הגענו לאנדרטה לזכר מרד גטו וורשה הממוקמת במרכז העיר, האנדרטה עוצבה על ידי האומן נתן רפפורט והעתק שלה מוצב גם ברחבת "יד ושם". לאנדרטה שני צדדים. צד השואה המתאר יהודים מובלים למוות. וצד המרד המורכב משבע דמויות הפורצות מתוך להבות הגטו, כולם בני נעורים האוחזים בנשק כשמוביל אותם מנהיג המרד מרדכי אנילביץ'. אבי, שחש שהוא חייב את חייו למרדכי אנילביץ' ניגש לאנדרטה, טיפס עליה וכשהוא בוכה מול דמותו של אנילביץ' נישק אותו כאילו נפרד ממנו בשנית. זה היה רגע מצמרר. אחד מרגעים רבים במסע השורשים שלנו.
מסע ההישרדות של אבא היה ארוך ומלא ברגעים של כמעט… אבל הילד הנחוש הצליח לשרוד את כל תקופת המלחמה צמוד לאחיו. כשהסתיימה המלחמה, קבצו את כל ילדי אוטווצק ששרדו והפכו לנערים ולנערות בבית היתומים בעיירה, שגם בו ביקרנו בטיול השורשים שלנו. הם טופלו על ידי "השומר הצעיר" ועלו לארץ ישראל.
אבי הגיע בעליית הנוער עם אחיו, צבי ועם שלושת בני דודיו יעקב, דוד ונורית לקיבוץ עמיר שבגליל המערבי. סבתי, רבקה שרדה את השנים הקשות והתאחדה עם בניה כשעלתה לארץ, היא חייה בתל אביב.
אבי יצחק, כמו ניצולי השואה הרבים הקים את המדינה, נלחם במלחמותיה, ראה אותה גדלה ומתפתחת עם כל הקשיים של להותיר את החיים הקודמים מאחור ולבחור להתחיל חיים חדשים במקום חדש, הלוא זו המורשת שהוריש לו אביו וולף. כחלק מההחלטה להתחיל חיים חדשים, אבי נישא לאימי שרה ז"ל , שהיתה צברית, מלח הארץ ושרתה בחיל האויר כ 25 שנים. הם הקימו יחד משפחה ישראלית למופת.
בימי השואה לא צפינו בטלויזיה. כיבדנו את הרצון של אבא לא לראות, לא להיזכר במה שהיה שם, בחיים הקודמים שלו. מתוך הרצון לשמר את זכרו של אביו ולהיות ישראלי, שינה אבי את שם משפחתנו מגונטרסקי לבן – זאב , אחיו צבי הותיר את השם גונטרסקי וקרא לבנו זאב. כך שכולנו בעצם נושאים את זכרו של הסב כל השנים.
החיבור בין הוריי היה כל כך חזק ומיוחד, הם הפליאו לבנות חיים חדשים ביחד. שני אנשים שהם הפכים גמורים, מרקע שונה, שיצרו משפחה שהיתה עבורם הכל. אפשר לאמר עליהם שבחייהם ובמותם לא נפרדו. אמא הלכה לעולמה כחמישה חודשים אחרי אבא.
ככל שעברו השנים, היותי דור שני העסיקה אותי יותר ויותר. שאלתי את אבא שאלות, רציתי לשמוע ממנו על החיים הקודמים שלו. קראתי המון על השואה וצפיתי בכל סרט שעסק בנושא. אבא שהקפיד שנים רבות, לא לדבר על מה שהיה שם… נפתח לאט לאט וסיפר לנו הילדים ואחר כך לנכדים כל פעם קצת יותר.
אבן הנצחת קהילת אוטווצק בטרבלינקה.
כשהסרט "רשימת שינדלר" יצא לאקרנים ביקשתי מאבא שילך איתי לצפות בו, הוא הסכים. ישבתי בבית הקולנוע, נערה הממררת בבכי והוא לא הזיל אפילו לא דמעה אחת. כשיצאנו מהסרט אמר לי משפט שחזר ואמר פעמים רבות "את לא תצליחי להבין את מה שהיה שם".
כשסטיבן שפילברג החל במסע התיעוד של ניצולי השואה, ביקשנו מאבא שיקח חלק בפרוייקט ההנצחה החשוב הזה ועדותו נמצאת במאגר ב"יד ושם".
בשנה שעברה גמלה בי ההחלטה לקיים ערב של זכרון בסלון איתו. יומיים לפני ערב יום השואה התקשרתי אליו, הוא היה אחרי ניתוח אבל מצבו היה טוב. ביקשתי ממנו לבוא ולספר את סיפורו, אני זוכרת את השיחה בינינו, כאילו היתה אתמול. הוא אמר לי שאם אני חושבת שזה חשוב יעשה את זה. כאילו ידענו שנינו שזה עכשיו או לעולם לא.
סלון בייתי התמלא בחברים וגם באורחים שלא הכירו את אבא וכולם הקשיבו לו בשקיקה. מתפעלים מהאישיות הכובשת שלו, מהאופטימיות ומשמחת החיים שכל כך איפיינו אותו. שאלו שאלות, רצו להבין איך לעזאזל, ילד כל כך צעיר הצליח לעבור את מה שעבר, להיאחז בחיים, להילחם כדי לשרוד ולהמשיך הלאה מבלי לחיות את הזיכרונות הקשים שעבר.
יום השואה שלי השנה, קשה יותר, עצוב יותר ומלא בחלל שהותירו שני הוריי. המשמעות של להיות דור שני מקבלת השנה מימד חדש וחשוב עוד יותר, לספר את סיפורו של אבי להמשיך את מורשתו ותמיד תמיד להודות על מה שיש.
