דווקא ציצי הוא שואל והולך לאיבוד……

זהו, אז עכשיו עברתי ניתוח – הבנתי שנגמרו הדחיות והתירוצים.ימים של קצת שמש וגם גשם ורוח ואנשים שאין להם מה לעשות ברחוב – לא ממש מסתובבים שם. רחוב הברזל, קרית עתידים. יש עתיד ?  אחד ממקומות הבילוי הצפופים באופן מיוחד בימי חמישי כמעט ריק. מלצרים יושבים משועממים בוהים בטלוויזיה. מקיאטו אחד ואספרסו …אני יושבת עם חברה כאילו אנחנו באיזו אטמוספירה אחרת. בנינו לנו אחת כזו ובין לבין יכולתי באופן עצמאי לקלל את הגברים ולהחליט שכולם בני זונות.
מה אתה היסטרי ומסתובב כמו סביבון לידי כל היום בבית (שבוע לפני…)  אני אומרת ל-ד. הוא מנסה להיות נחמד. אני לא מוצאת לי מקום ושואלת את החברה הזו והשניה והשלישית שהכרתי רק ברשת – אם הן עשו ואיך הייתה החוויה.
מה צריך להכין אני שואלת חברות חדשות בפורום ציצי (גמאני….) – חזיית ספורט בלי ברזלים. אני שותקת  לשנייה ושואלת: חזייה?. בלי ברזלים, תשימי לב.  מוכרחים ? – אני צריכה לקנות. אין לי. ספורט ?  מה זה? הקשר ביני לבין ספורט בדיוני לגמרי. לא מכירה. מוכרחים ? כן…..לחודש עד שישה שבועות גם לישון איתה. לא רוצה אני אומרת – אין לך ברירה. מחפשת בפורום תשובה אחרת – אין.
אם זה שום דבר הוא נוהם – אז מה את מתעניינת ? תשמע אני אומרת לו. פעם אחרונה ותקשיב טוב. אין לי השבוע  סבלנות למי שלא מקסים, מדהים , רגיש, אוהב ולא מנדנד. השבוע אני צריכה אקסטרה …אתה מבין? נמאס לי ממך את מבינה הוא צורח לכיוון שלי. אז מתחיל דו שיח של צרחות: נמאס לי – נמאס לך, אתה לא מבין , מה אתה כזה נודניק והמשך פורה ויצירתי אבל שייך לאותה משפחה שמפגינה חיבוק אוהב.
תראי הוא אומר לי במין קול של קריין רדיו רציני. אני לא יכול וגם מסרב לחיות ככה. יש משפחה, גם לי וגם לך. אני אורז והולך. דרך-צלחה אני עונה לו. לך, תארוז – תעוף לי …והעיניים דומעות ואני ממש בוכה ובולעת את הרוק, מסתובבת לחדר השני ושומעת את הדלת נטרקת.
אחרי כמה דקות אני הולכת לכיוון המטבח ורואה שכמה דברים חסרים, חלק מהבגדים זרוקים על המיטה וחלק הוא לקח בתיק הזה, הגדול. שיילך להזדיין אני ממלמלת לעצמי – אם הוא לא מבין שאני בלחץ, שאני חרדה, אני לא יכולה להתמודד וגם להבין אותו. זה לא הזמן ואם הוא הלך – כנראה שהיה צריך ללכת.
הוא שוכח איך הוא מתנהג שיש לו טיפת חום, הצטננות וכאב גרון. הוא הרי הולך למות ואני צריכה ללכת על קצות אצבעות. אז כנראה שזה היה הזמן שלו ללכת, לפחות לעכשיו. אולי הוא לא יודע להתמודד עם ריח של חדר ניתוח, ומרדים , רופא שאני פוגשת בחדר התאוששות עם חיוך מטופש ומזכיר לי : נו, את רואה שזה לא היה נורא…והנה, את כבר אחרי. לפחות את התחנה הזו עברת. מן  סרטן, מצבי לחץ באמת.ככה זה הולך במקרים כאלה מספרות לי אלה שכבר היו שם.
אני מרימה טלפון לחברה ומספרת בקצרה מה שהיה ומה שצריך. אני באה. צריך להביא משהו? את מבינה אני שואלת אותה כשאנחנו יושבות על הקפה? אשה זה קונקרטי. תביאי. תקחי. לכי – אני לא מלטפת אותך כשלא צריך, אני רואה שאת מכונסת בעצמך. נגעו בך השבוע מספיק – היא אומרת….אם אני רואה שצריך ואת רוצה – הידיים שלי שם, מחבקות בעדינות. כמה שצריך, איך שאת רוצה ומתי שאת רוצה היא אומרת.
נגמר הקפה ובאה השעה ואני קצת עם מפלס מתח ולחץ. עדיין מאוזן יחסית, השפיות במקום טוב באמצע.איך אומרים ? השגעון שלך שקט. אהבתי את ההגדרה. שגעון שקט.