היוש חזרתי. איפה הייתי? אה, יום ראשון. (ולמי שפספס, הנה לינק לחלק הראשון של הפוסט)
יום ראשון. לכאורה עוד יום רגיל במשרד. לכאורה.
לא ידענו, אבל הבוס הגדול מאמריקה קפץ לביקור. טוב, אנחנו די רגילים לביקורים שכאלה, פעם פעמיים בשנה הוא מגיע, נותן נאום לאומה וחוזר בחזרה הביתה. ובאמת עוד באותו היום זימון לישיבה אחה"צ באודיטוריום בעבודה. רגיל, נו?
ואז התחילה הישיבה, מה זה ישיבה? סוג של נאום. והוא מתחיל לדבר ולדבר, ואז מציג קצת גרפים (שלא נראים משהו בכלל) ומדבר על כך שהמספרים לא טובים וזה ממש לא טוב. ממש ממש לא טוב. תוך כדי בנונשלנטיות הוא מבשר שעקב כך כמה אנשים יקבלו למחרת מכתבים. כן כן, ה-מכתבים.
באם! מאיפה זה בא?
נגמרה הישיבה, כולם יורדים למטה, מורידים כמה בירות בחינאווי ומלחששים. מה כבר יכול להיות? את האמת ציפיתי ששניים אולי שלושה אנשים יקבלו מכתבים, כמו שקורה פעם בשנה שנתיים, לא משהו יוצא דופן. לא נעים כמובן אבל זו התעשייה שלנו. מתי הבנתי שזה לא סתם עוד סבב פיטורים? מנהל הפרויקט תופס אותי במעלית ואומר לי: "אל תדאג, לך אני לא דואג". אה מגניב, אני מחייך, הוא בטח יודע, חרב הפיטורים תדלג עלי הפעם. ואז הוא אומר לי: "אתה חזק טכנית, אתה תמצא עבודה בקלות". סליחה? מה אמרת? ס-ל-י-ח-ה?
ואז מגיע יום שני, יום ההודעות. מגיעים בבוקר למשרד, ארוחת בוקר במטבח כמו כל יום, קצת צחוקים על מה שהולך להיות, בדיחות שחורות, דאחקות של לחץ. מה כבר יש לעשת? ואז זה התחיל ….
מצד אחד של המשרד מגיעה ההודעה, דני קבל מכתב. ורגע אחרי, גם את רפי הזמינו ל-HR. וזה ממשיך וממשיך … טלפונים מצלצלים. כל עשר דקות, רבע שעה, טלפון. רמי, וגלית ומשה … אחד אחד. כולם עומדים במסדרון ליד הקוביות שלנו (איך אומרים קיוביקלס בעברית?) ומחכים … אצל מי יהיה הטלפון הבא? הרגשה של "מספרי מוות" בימי שישי בבוקר במסדר יציאה. רק שהמשמעות זה לא מי נשאר שבת בבסיס. המשמעות זה, חיים, חברים, פרנסה, מספרי מוות, נו? היה איזה אחד, הג'ינג'י, הגיע למשרד מחייך, עוד לא שם את התיק על השולחן, הטלפון מחייג אצלו, "אני בא" הוא אומר לשפורפרת. טוב חבר'ה, אני יורד ל-HR. הבן אדם עוד לא התישב אפילו. פאק!
איך ההרגשה? קבלו!
[youtube rY0WxgSXdEE nolink]
וככה זה ממשיך … אחרי הצהריים קיבלנו הודעה. זהו, נגמר הסבב. הקלה? ממש לא! כן, עדיין יש לי מקום עבודה אבל … קציר היום: 12 חברים לעבודה קיבלו מכתבי פיטורים. חברים קרובים איתם עבדתי יותר מעשור, ביניהם ראש הפרויקט (כן, זה שאמר לי לא לדאוג, לא היה לו מושג), חברה קרובה (אחת מהשתיים שהצטרפו איתי לקבוצת הרזיה, ההיא מהווטסאפ נו?), ועוד רבים וטובים. הרבה בכי, תסכול, הרגשת חוסר אונים, באמת כואב הלב. איזה יום קשה, אלהים.
עכשיו דמיינו, אני חוזר הביתה, מת לפרוק הכל, להתפרק. טוב, אז ברור לא? מדברים עם האדם הכי קרוב אליך בחיים, נכון? בדרך כלל זה בן הזוג איתו בחרת לבלות את שארית חייך, לטוב ולרע, בעושר ובעוני Until death will do us part. וכאמור, במקרה שלי, לא הכל כזה ורוד כמו שאתם בטח זוכרים ובכל זאת זה מה שעשיתי. התקשרתי לאשתי, בכיתי לה בטלפון כמו ילד קטן, סיפרתי לה על כל מה שעברנו, על היום הבלתי אפשרי הזה, אני בטוח במיליון אחוז שהיתה אמפתיה, היתה הבנה, למרות הכל. ואני יודע כמה הכל טעון, כמה הכל קשה. נשימה עמוקה ….
לא זוכר איך העברתי את הערב, איך הלכתי לישון, איך ישנתי.
יום שלישי, בוקר ליום חדש. רוצים איזה משהו חיובי, נכון? יאללה, קבלו. זוכרים בהתחלת הפוסט הקודם דיברתי על איזה סדנת הרזיה שהתחלתי, נראה כאילו זה קרה לפני שנים אבל כולה עבר שבוע. סחבק מגיע לשקילה הראשונה, ומה נראה לכם? ירדתי שניים וחצי קילו! יש!!!!
היום, שנה וחצי אחרי, אני מבין שבעצם אותו שבוע סימן שלושה תהליכים שהיו בחיתוליהם.
בגזרת הזוגיות, כמו שאתם כבר יודעים, הכל נחתם ונסגר. היום אני גרוש מאושר.
בגזרת העבודה, אז ככה: לפני מספר שבועות בא בוס חדש ופיטר את החצי השני של הפרויקט, נשארו בודדים להחזיק את הספינה הטובעת. גם אני בין המפוטרים. התחלתי לעבוד בפרויקט חדש לגמרי (בסופו של יום עדיין תחת אותו מעסיק) אבל הכל חדש לגמרי. אנשים חדשים, תרבות ארגונית שונה, מקום פיזי אחר, בקיצור, דה פקטו מקום עבודה חדש.
בגזרת המשקל, לאחר שירדתי קרוב ל-30 קילו, אני שומר כבר כמה חודשים על משקל מתחת ל-80 קילו ולא בגרם אחד, (סתם אמרתי 80, כי 80 זה עגול ויפה להגיד).
אז מה אגיד לכם: בפרספקטיבה לאחור: בכל זאת דברים חיוביים יצאו מהשבוע הזה. דווקא אחלה שבוע, לא?.