דב היה קצין צנחנים צעיר מגדוד חמישים, שנבחר לפקד על כוח הסיור הכיתתי, אליהם צורפתי כמוביל דרך. הכוח נשלח השכם מוקדם בבוקר למשימה, לאחד הכפרים. ערפל כבד שטף את כל האזור ההררי, דבר שהגביל את הראות ומנע התקדמות בדרך המלך. אך ברגע שהתקרבנו לעיירה חלחול, תחושת בטן מוזרה אחזה בי, מן הרגשה של כוח עליון, שגרמה לי לעצור את רכב הסיור, ללא כל פקודה ובאופן עצמאי ושרירותי מצידי.
"מה קרה? מדוע עצרת? סע סע!" פנה אלי הסג"מ הצעיר צינית, ביצר גאוות יחידה, שהרי אותם חיילים אדומי כומתה תמיד ראו בנו חיילים חסרי זהות ובלתי מקצועיים. כאיש שחי את השטח יום יום, היה ברור לי שהיו אלה תנאים אידיאלים להצבת מארבים. חושי נדרכו ברגע זה ובטוח הייתי לחלוטין שמעבר לערפל ממתינה לנו סכנה. עיניי קלטו לפתע תנועה חשודה, בדמות קנה ארוך, שמתמקם ומגיח לירי מראש כיפת המסגד של העיירה. "לקפוץ, לקפוץ, מהר מהרכב", שלחתי פקודות מהירות לעבר כיתת הצנחנים, שעמדה קפואה וסירבה להישמע לקריאותיי המבוהלות. גם המפקד הצעיר התמהמה ודבר לא מנע ממנו לקום ולהסתער יחידי חזיתית אל מול השטח החשוף שלמרגלות המסגד, ממנה נפתחת לפתע מכת אש צלפים לא מדויקת, שפיצלה אותנו בבריחה למציאת מחסה. המפקד המסתער נהרג במקום. התפתח בינינו קרב יריות קצר ומפתיע, שהוכרע לבסוף בירי רב של ררנטים (רובה רימונים) שגרמו לעקירת עיני המחבל הצלף, שצלל מרוסק מראש המסגד, מתגלגל למרגלותיי פצוע ושטוף דם, "אוי מה עשית?!" צעקתי בכאב נורא, בשעה שהכיתי בפראות את המחבל הפצוע בכל הכוח. "למה? למה? הרגת לי את הבחור!" צרחתי עליו בהיסטריה נוראית, מסרב לקבל את מותו של המפקד הצעיר. כמה חבל היה המוות המיותר של הצנחן שנגרר להילת קרב, תוך שסרב להישמע לסתם מג"בניק, שידע את השטח יותר ושבסך הכול ביקש להזהיר את כל הכיתה מסכנת מוות. מהר מאוד, כוחות רבים הוזרמו לכפר, שנכנס לעוצר מידי. כבר בשעות אחר הצהרים המוקדמות, בעוד כוחות רבים שוהים בעיירה חלחול, הובאו מספר דחפורים ענקיים שבאו לסיים בעצם את המלאכה. שכן אותם כלים מרתיעים הפכו בשנה האחרונה לסיוט ואימת הערבים בכלל, כך שבכל זמן הופעתם בגזרה, השאירו הרס וחורבן מאחוריהם והטו את האיזון הכוחני לטובתנו.
"האם את הבית הזה יש להוריד?" שאל קצין ההנדסה הצעיר והנמרץ, בפניה אל קבוצת הקצינים הבכירה שעמדה מקרוב למקום ההיתקלות שבו נהרג קצין הצנחנים. "לא, לא", ענה בקול סמכותי הגנרל סתום העין, שעמד מקרוב על הביצוע המהיר, בשעה ששלף מכיסו את חפיסת סיגריות "האסקוט" ומבלי להניד עפעף או להשתהות, שרבט פס גס ואלכסוני מעל גבי החפיסה המרובעת. "את הכול", המשיך בקול בוטה ברור חד, "לנקות הכול, הבנתם?", פנה שוב בציווי והדגשה, "יש לגלח את כל השורה, לפי הסקיצה." הוא האיץ במפעילי הבולדוזרים הענקיים, שהחלו לנגוס תוך זמן קצר בראשוני הבתים בישורת בתי הכפר, שקרסו בזה אחר זה, מסביב למסגד שממנו נורו היריות הקטלניות עלינו בבוקר.
רק לקראת חצות זכיתי להתפנות מהשטח, מותש לחלוטין נזרקתי כשק עם בגדיי על יצועי, תוך אפיסת-כוחות טוטאלית. לא לזמן רב. התעוררתי כעבור שעה, לשמע קריאות לעזרה דחופה, שהגיעו מבתי קבוצת הדתיים, שדחקו בי להסיע מהר ומיידית אישה שכורעת ללדת. היה צורך להסיע את האישה לביה"ח בירושלים. הייתה זאת קלרה דרייבן, מתנחלת, שהתגוררה בבנין הממשל המשותף, שנתקפה צירי לידה באמצע הלילה. ראשי היה כבד עליי מאירועי היום הארוך והקשה שעבר עלינו. "אני אסע במקומך", פנה אליי חברי לצוות, משה, שהתנדב לצאת במקומי לנסיעה. כך או כך, בלילה סגרירי וקודר יצא לו נגמ"ש בודד באישון לילה, ללא כל ליווי צבאי, עם היולדת בליווי אשת הרב, לביה"ח הדסה ירושלים. אלה שהשריונית הגדולה לא הרחיקה לכת ועל אם הדרך חברון בית לחם, התרחשה לה הלידה, בתוך המשוריין הכבד, לאור פנס היד, בדרמה קשוחה של חיים ומוות, כשהנהג הצעיר עוזר כמיילד. נולד בן זכר, שהגיח לעולם בלילה קשה וסוער, שיקרא בישראל דב דרייבן. רעד עבר בגופי ברגע קריאת שמו של העולל בטכס המילה, שנקרא ע"ש אותו חייל שנהרג בדיוק לפני שמונה ימים. לא הייתי שלם עם השם הזה, שמשמים נגזרו עליו לא לחיים.
