הפוסט הזה נכתב בשעת לילה, כשאדם קרוב ויקר מאושפז במצב קשה בבית חולים והמושג "הורות" מקבל לפתע משמעות עצומה.
כעת, כשהחיים נעשים שבירים והאי-וודאות מטלטלת, מסתבר שאלי זה בדיוק הזמן לערוך מעין חשבון-נפש ולהשתתף בפרוייקט "תגידי אמא".
כשחשבתי על הפרוייקט "תגידי אמא" והאם יש לי משהו שארצה לשאול את אימי, ככל שהתעמקתי בכך יותר, כך עלתה וצפה דווקא דמותו של אבי ז"ל, לנגד עיני. כל השאלות שעלו בי, היו קשורות אליו. ובא הגעגוע.
יש לי המון שאלות לשאול את אימי. אבל לא כאן. לא בחשיפה הזו. ותאמינו לי שאמא שלי היא אישה מאוד מיוחדת. אפשר לכתוב עליה הרבה יותר מילים ממה שפוסט יוכל להביע. גם ספר יהיה צר מלהכיל אותה.
כשצעדתי על ההליכון בחדר הכושר הערב, ידעתי שתגיע איזושהיא ההארה. ומיד הבנתי.
בסופו של דבר, החיים חולפים להם בקצב מסחרר (בחדר כושר, קצב זה אלמנט חזק), כל הזמן עסוקים. מתרוצצים.
מנסים להספיק את כל המטלות וההתחייבויות שבשיגרה ושוכחים לעצור לרגע ולהביט במה שחשוב. באמת.
מתי לאחרונה חיבקתם מישהו קרוב ממושכות ולא כדרך אגב?! מתי הקדשתם זמן בשביל להקשיב באמת וללא הסחת דעת ולהיות אחד בשביל השני?!
אנשים מחכים להזדמנויות עתידיות בשביל להביע הערכה או להגיד מילה טובה. כמה פעמים דחיתם שיחת נפש משמעותית למועד מאוחר יותר?
לפעמים פשוט מאבדים את המועד. והאפשרות לומר את מה שהיה צריך להיאמר – מתמוססת.
אז תמצאו את הרגעים הקטנים והמיוחדים האלה להגיד מילים עם משמעות. לאמא. לאבא. לאח. לחברה. לאנשים היקרים לכם.
אולי לא הספקתי לומר לאבי ז"ל את כל מה שתמיד רציתי לומר… ויש רגעים שאני מצטערת על כך.
אימי היקרה, ראויה לחיבוק עצום ולתודה ענקית. ואני לא צריכה שום יום אם, יום המשפחה או חג מסויים בשביל להיזכר בכך. ואני בטוחה שגם אתם לא.
תעצמו לרגע עיניים. תדמיינו את אלה היקרים לכם. ותבטיחו לעצמכם לעשות עבורם משהו משמח ולומר את מה שרציתם.
—————————————————————————————————————————–
עוד משהו קטנצ'יק בנושא אמהות. קטע קצר מהספר: "מאה אמהות – מאה זכרונות" – עורכת: ענת הררי, בהוצאת בבל. ספר שאני ממליצה עליו בחום.
זהו לקט זכרונות של אמהות וילדים. מאה רגעים קטנים ומשמעותיים. בחרתי בקטע משעשע, אבל יש בו קטעים שמרגשים עד דמעות.
יבוא שוטר (מתוך "מאה אמהות – מאה זכרונות", עמ' 34)
כשהיינו ילדים קטנים, אהבנו לעשות אמבטיה. כל כך נהנינו להשתכשך במים ולשחק בצעצועי האמבטיה, עד שעורנו הפך ורדרד ומקומט.
ערב אחד, כשאמא ביקשה מאיתנו לצאת, סירבנו בכל תוקף להפסיק את המשחק.
אמא ביקשה וביקשה, הפעילה שיטות שכנוע שונות ומגוונות, שנעו בין תחינות ובקשות לבין גערות ואיומים, ואפילו הכניסה למים סמרטוטי רצפה, אבל אנחנו עמדנו בסירובנו. לא רצינו לצאת.
פתאום, בעודנו משתעשעים באמבטיה, צלצל האינטרקום מלמטה.
באותה תקופה היה נהוג שהמשטרה מביאה עד הבית דו"חות שרשמה. כשאמא הבינה שלמטה נמצא שוטר, נדלקו עיניה. היא מצאה פתרון.
היא ביקשה מהשוטר לעלות לדירה, ובינתיים לא בזבזה את זמנה ונכנסה לחדר האמבטיה:
אמא: "צאו!"
אנחנו: "לא רוצים!"
אמא: "אם לא תצאו, אני אביא לכם שוטר!"
אנחנו: "שטויות. שטויות. לא יוצאים!"
בינתיים צלצל הפעמון בדלת ואמא הלכה לפתוח.
כעבור זמן קצר נפתחה הדלת ושוטר עמד בפתח, ליד אמא.
מיד קפצנו מהאמבטיה ורצנו לחדרים בבהלה, נוטפים מים.
אירית, 1968
לאה, 1944
[youtube wHefofZGSWg nolink]