גרטרוד

גרטרוד

המבורג, אביב 1926

בוקר אחד התבשרה גרטרוד שבשנת הלימודים הבאה תעבור להתגורר בעיירה, הרחק מהעיר בה נולדו היא ושני אחיה.
בערבים שקדמו לבשורה היא שמה לב למתיחות שבין הוריה, ההחלטה לעבור ולהתגורר בעיירה קטנה השוכנת ליד נהר האודר, התקבלה באופן חד צדדי על ידי אביה. תעשיין ופטריוט גאה שראה פרי בעסקיו.
אימה לא שבעה נחת מהחלטה זו. החיים היו נוחים, המעגל החברתי שהקיף אותה היה נעים והפרידה מחיי קהילה והשפע התרבותי שהעיר הציעה לה זו תהיה פרידה מגן עדן ממנו קטפה ואכלה את פירות עץ הדעת.
בדיוק כשהצליחה לשלוח שורשים קטנים ולזכות בשלוות חיים.
אך המפעל שהקים בן זוגה אילץ אותו בנסיעות, היעדרויות וריחוק מילדיה, היו ילדים שהוחלט שמתחשבים גם בהם ומקס הבטיח שזה יהיה רק לכמה שנים עד שיציב מנהלים תחתיו.
מקס היה קצין בצבא הגרמני שזכה לעיטור צלב הזהב על גילוי אומץ בקרב, עובדה זו זיכתה אותם במעגל חברים מהצבא.
הצלחתו כתעשיין המחזיק בפטנט ייחודי הוסיפה למעגל החברתי של הזוג עוד הרבה אנשי עסקים, אנשי אקדמיה ורוח שביקשו את חברתם.
התעשרותם המהירה לא סחררה אותם, סגנון חייהם לא היה פזרני או מנקר עיניים אבל הם גם לא חיו חיי סגפנות. לסלון ביתם הוזמנו מידי פעם קצינים מהצבא שלחמו כתף אל כתף עם מקס, יהודים שהתערו בחברה ואחרים.
הפארק הסמוך, התיאטרון והאופרה, החיכוך עם אנשים מעניינים הסבו הנאה רבה לאשת איש, אשר גידלה את ילדיה ואף מצאה זמן לרכוש אומנות ולפעול למען הקהילה.
אביה נזרק מהאוניברסיטה בגלל יהדותו ונאלץ לסחור בעורות כמו אביו מולידו, הוא התנחם בכך שהפרנסה הייתה טובה וילדיו זכו להשכלה. אבל אירוע סילוקו מהאוניברסיטה הטביע חותם ולא חלף זמן רב בכדי שיישכח ללמד את ילדיו שזמנים רעים עלולים להגיע בכל עת ובמפתיע, והכל התרחש במרחק לא רב ממקום מגוריהם הנוכחי, רק כמאה קילומטרים מכאן ורק לפני 35 שנה.
מקס היה קרוב משפחת אמה של גרטרוד והם נפגשו בבית הוריה.
מקס ומשפחתו נהגו מידי פעם לבלות את חופשותיהם במעיינות החמים, בפעמים הללו היו מבקרים אצל משפחתה של גרטרוד בדרך חזרה לביתם, כך התוודעו האחד לשנייה.

כשמלאו לגרטרוד חמש קיבלו הוריה מכתב המבשר להורים שהגיעה העת לשלוח את בתם לבית הספר לצורך רכישת השכלה וחינוך בסיסי.
מידי יום יצאה גרטרוד לבית הספר לבושה כמתבקש עם כלי כתיבה ומפית רקומה עם שמה, בבית הספר למדה נימוסים לקרוא ולכתוב, ציירה ושרה בשיעורי הריתמיקה ומעט היסטוריה ספרות ומדעים, משיעורי דת קיבלה פטור.
כשגרטרוד נאלצה לעבור לכפר כבר מלאו לה שמונה. יומה הראשון בבית הספר החדש לא זכור לה כמעט, מלבד רגע אחד: אבא מוסר את ידה הקטנה למורה, יש מקום ישיבה פנוי ליד בטי, ובטי מחייכת אליה, זה מעולם לא נמחק.

בטי וגרטרוד היו חברות טובות. לבטי היו בתחילה קשיים בחישובים, גרטרוד הצטיינה בכך ועזרה לה עד שבטי הפכה למתחרה לא קטנה. בטי הכירה לגרטרוד את חיי הכפר, סיפרה לה על הפרה שהמליטה והזמינה אותה לראות את החזירים הקטנים. בטי פתחה בפני גרטרוד עולם חדש שגרטרוד העירונית מעולם לא הכירה.
בנות כיתתן הפכו לחבורה צחקנית ומאושרת, בטי וגרטרוד היו החברות הכי טובות.
גרטרוד אירחה את בטי בביתה מידי פעם, בטי התוודעה לתרבות ומנהגים שלא היו מוכרים לה והתבוננה בחפצים הרבים שלא היו מעולם בביתה הכפרי, הפשוט והצנוע.
ספלי הפורצלן שהבנות אחזו בדרך מיוחדת ומהן שתו תה מבושם וממותק, דרך הישיבה והיציבה.
ואפילו הספסל המרופד שלצדו עמד שולחן קטן עליו הונחו דברי מאפה נתונים בסלסלה ובמפית רקומה, כל זה היה בשבילה עולם זר ומוזר שהתרגלה אליו.
בבית של גרטרוד היו שטיחים, וילונות נאים וציפויי קיר, רצפת עץ, ציורים יפים ופסלים קטנים שהיו פזורים בו.
בחדר נוסף בבית נדף ריח טבק וסיגר ישן, הייתה בו גם ספרייה גדולה ובה ספרים עם כריכת עור אדומה ואותיות מוזהבות, ספרים קטנים וגדולים כרוכים בעור שחור וירוק והיה להם ניחוח של מקום אחר.
הייתה גם דלת שחיברה את החדר לסלון, מעל לדלת היה תלוי ווילון שניתן היה להתעטף בו בעת משחק מחבואים.

בטי חדרה לליבות בני המשפחה, היה ברור שהוריה של גרטרוד יסייעו לבטי להמשיך בלימודיה אם רק תבקש כך. אך בטי איבדה את אמה בגיל ובגיל 15 החליטה לקטוע את לימודיה כדי לעזור לאביה לקיים את המשק, היא בחרה זאת מרצונה. אביה של בטי הבטיח לה שיוכל למצוא פתרונות אך היא החליטה אחרת.
היא סירבה בנימוס להצעה הנדיבה למימון לימודיה, אביה האלמן נותר עם 3 ילדים צעירים ומשק צנוע ומטופח, לבטי היה ברור שיצטרך אותה בבית כדי שאחיה הצעירים יילמדו ויפקדו את בית הספר והבית ימשיך לתפקד וכך אכן היה.

1936 המבורג,

גרטרוד להפתעת כולם נישאת לבחיר ליבה ומוותרת על לימודים.
אוטו היה פליט שאיבד את אביו ב 1923, שנתיים לאחר מכן אמו נישאת לגבר אשר לא מוכן לגדלו וכך אוטו נשלח עם יתומי מלחמה לבית ילדים רחוק שנתמך על ידי הארגון היהודי להצלה.
הוא כמובן שהצטיין בלימודיו זכה למילגת לימודים אך לא למלגת מחייה, וכך נצטלבה דרכו עם הוריה של גרטרוד כשבחופשות עבד לפרנסתו במחנות הקיץ של הארגון.
אוטו היה יפה תואר וצעיר מבטיח, כשסיים בהצטיינות את לימודי הפילוסופיה והכימיה, מקס אסף אותו לביתו והוא הוזמן לביתם בכדי שיוכלו לעזור לו להכיר את באי ביתם.
כשגרטרוד בחרה בו כבן זוגה מקס ראה בו שידוך מושלם. גרטרוד תמיד בחרה והחליטה בעצמה, אמא שלה הצטערה על שלא בחרה ללמוד, אך עד מהרה שמחה בשמחת בתה.
רוחות רעות החלו לנשב בגרמניה ומקס מיאן לעזוב, קשה היה לו לזנוח את החלום שאוטו ישתלב עוד מעט בעסקיו בתחום הכימיה.
גרטרוד ואוטו נישאו ובחרו להתגורר בהמבורג, כמו כן הודיעו שייצאו את גרמניה תוך שנה.
אמה של גרטרוד הייתה יותר חשופה למתרחש, בגלל שחלק מעיסוקיה כלל עזרה ומתן בסתר לחלשים שבקהילה היא נחשפה לבקשות סיוע של יהודים שמעולם לא נזקקו לסעד. היו אלו בעלי מקצועות חופשיים ורופאים שפוטרו מעבודתם ומצאו עצמם חסרי כל מהר מאוד בגלל חוקי גזע.
אחיה הצעירים של גרטרוד למדו בפנימייה יוקרתית מחוץ למדינה, למקס היו תוכניות לשלב את הדור הצעיר בניהול עסקיו.

מקס החזיק חשבונות בנק במדינות זרות בגלל צרכיו העסקיים, אולם כעת הוא החליט להשאיר רק חלקים קטנים מהונו בבנקים זרים כדי להזים את השמועות שהיהודים מבריחים הון מגרמניה.
איש לא התערב בהחלטותיו של של מקס או היה מודע לכך, וכך לא הוכנו מבעוד מועד כספים למסע ארוך. הוריה של גרטרוד חוזרים להמבורג ומתגוררים בסמוך אליה.
כשלגרטרוד מלאו 19 חורפים היא כבר אמא, בטי הוזמנה להיות בת הלוויה שלה ומטפלת בשכר.
בטי נענית בשמחה. אחיה כבר בגרו והחלו לעבוד עם אביהם בחווה.
בטי הצליחה בחריצותה ללמוד בערבים בקורסים להכשרה מקצועית. מקום העבודה הראשון מחוץ לכפר ואצל חברתה הטובה היה מושלם עבורה, והשכר היה הגון ונאה.
כשלגרטרוד מלאו 17 והיא הודיע על אירוסיה לאוטו, מקס רוכש לזוג כמתנת אירוסין בית כפרי ונאה. אז הוא עוד חשב אוטו יירצה להשתלב בעסקיו.
חבריו של מקס משירותו הצבאי הזהירו את מקס וצפו בו בדאגה, עם כל ההערכה והיחס המיוחד לו זכה, עוד מעט לא יוכלו לסייע לו ומצבו יורע אם לא ילך עכשיו.
מקס התעקש על הפגנת נאמנות לאומית, לטעמו הייתה זו הדרך לטפל בטענות האנטישמיות על שהיהודים טפילים, לא נאמנים ומבריחי הון. להיפך, הוא אמר. עלינו להוכיח להם שהם טועים והכל יבוא על מקומו בשלום.
מקס לא נפגע ישירות מהחוקים החדשים כי המפעל שלו היה חיוני, וזו הייתה אחת הסיבות לטעות שלו. היו לו קשרים עם פקידי ממשל שנתנו בידיו אישורים מיוחדים על בסיס קשר אישי ואוהד, בצמוד לתעודותיו תמיד נשא מסמכים המעידים על עיטור הגבורה שלו.
אך גם כשנעצר פעמיים בעילות שווא וחבריו הפעילו מנופים לשחררו ממעצר הוא עוד לא השתכנע שהשתנו הזמנים.
בפעם השלישית התחננו בפניו חבריו שיצא את גרמניה.
מה שהוסיף לבילבול הייתה העובדה שחבריו לא הטיחו בו אמירות על יהדותו או עלבו בו, מעולם לא דרשו שוחד על העזרה והיא ניתנה ברוחב לב. ויחד עם זאת חלק מחבריו ואוהביו היו חברי מפלגה שלא הסתירו את נאמנותם לרפובליקה המתהווה. לא הייתה אצלם סתירה בין חיבתם למקס וסלידה מיהודים באופן כללי. מקס לא פענח שיש אנשים שחיים בשלום עם סתירות פנימיות שכאלו ולא כל מי שמשכיל ומכובד הוא גם נבון או יישר דרך.
מקס היה רחב לב גם אנשים פשוטי דרך היו זוכים אצלו ליחס. הדברים שחשב על אבא של בטי, איכר פשוט וחסר השכלה המגיע מידי פעם עם עגלה רתומת סוסים עלובים לקחת את בתו.
מקס מצא בכל אחד את היהלום הפנימי והוא עצמו חיכה למפגש הבא עמו, זה תמיד קרה כשבטי התארגנה ליציאה ושתי הבנות היו מתעכבות בכוונה כדי לסיים את הביקור.
מקס נהג להציע לו להיכנס פנימה והציע לו לעשן סיגר בחדר ההסבה. הוא חיבב אותו וחשב לעצמו שאפשר בעצם להיות נבון ללא שום השכלה פורמלית. ככה סתם בתוך הכפר הקטן מסתובב אדם נבון וחכם שאילו היה גדל במקום אחר יתכן והיה מגיע להישגים גדולים ומוערכים יותר.
הייתה בו גם חוסר יומרה ובפשטות רבה יכול היה לומר שאינו מבין בעניין זה, או אחר בלי שום בושה או כעס, הייתה בו ענווה ויחד עימה גאווה וחוזק. לפעמים הוא היה מתפעם מסיפוריו של הבחור הזה ועיניו היו מנצנצות כשהאיכר סיפר סיפור קצרצר עם מוסר השכל או סיום מבודח שחופן חכמת חיים והעיד שהיה בו הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח.

אוטו וגרטרוד שתמיד שמרו על עצמאותם הכלכלית החליטו שלמרות שלא חסכו כפי שרצו, הם בכל זאת יעזבו את גרמניה. מקס יכול היה לצייד אותם ולעזור אבל משום מה אכזבותיו ועקשנותו להישאר בגרמניה ולא להיכנע השאירו אותו מעט כועס ומורד ברצונם לעזוב כאן ועכשיו.
מקס גם נאלץ להיפרד מאשתו שהחליטה שהוא עקשן חסר תקנה ולא ניתן לשכנע אותו, אז לפחות עד יעבור זעם גם היא תצא את גרמניה ותעבור לצרפת עם הילדים עד שמקס יחליט להצטרף אליהם.
נואשת מעקשנותו הם נפרדים במעט כעס ואכזבה אך עם תקווה שמקס עוד מעט יימלך בדעתו, אך לעולם לא נפגשים שוב.
מאוחר יותר גם עם גרטרוד יאבד הקשר וגרטרוד לא תדע לעולם מה עלה בגורלה של אמא ושני אחיה אשר בחרו לא להצטרף למסע לפלשתינה. אל האוניה שתוכננה לקחת את אמה ואחיה לאמריקה, עד כמה שידוע לה הם מעולם לא הצליחו להגיע.
בשלב כלשהוא גם המכתבים ממקס לא מגיעים יותר.
לפני צאתה גרטרוד נתנה בידי בטי את המפתח לבית שקנה לה אביה בכפר. בטי קיבלה את המפתח ושטר קניין שהועבר על שמה של בטי. בטי משביעה אותה שתבטיח שתחזור ושתישמר לנפשה ומבטיחה לה שתשמור על הפקדון עד שתחזור.
גרטרוד ניצלה קשרים שעוד היו בידיה והקדימה לרשום את נכסיה על שם בטי.
1975 תל אביב

סבא וסבתא מתגוררים בשכונה צנועה בדרומה של תל אביב, השיכונים שנבנו במהירות כדי לתת פתרונות דיור לעולים, נראים כבר פחות יפים משהיו, בסמוך יש את "שכונת צבא קבע" שנבנו מאוחר יותר ואיכלסו במבנה בן 2 קומות ארבע משפחות לכל אחת ניתנה חלקה בחצר קטנטנה.
מי שיכול היה להרשות לעצמו כבר עבר לשכונות החדשות שבצפון העיר, או לשכונות חדשות שנבנו בערים סמוכות. בשכונה היה גדוד צופים ובית ספר טוב, גני ילדים ולא כולם נטו לעזוב.
חלק לא רצו וחלק לא הבינו שהשכונה משתנה.
הגינה הצמודה לבית הייתה חלקת אלוהים קטנה והדירות היו צנועות, אך אוטו שתל שני עצי פרי ושיח ורדים ושלשתם לא צמחו לגובה רב, אבל למרות זאת הניבו שני העצים באופן מפתיע הרבה פרי, שיח הוורדים נשאר נמוך ועצלן, אבל שרד.
אוטו היה איש גבוה שהחזיק במשרה טובה וגרטרוד עבדה קשה ובכל עבודה שמצאה עד שהשתפר מצבם הכלכלי והיא הרשתה לעצמה לחזור ולהיות עקרת בית. בבלוק התגוררו ארבע משפחות כל אחת הגיעה מקצהו האחר של העולם.
בקצה הרחוב היה קיוסק קטן שבו נמכרו עיתונים וכלי כתיבה אצל אהרון הזקן חסר האצבע שמכר ב 10 אגורות שש סוכריות צבעוניות קטנות וקרחונים, בבוטקה היו גם עיתונים, עפרונות וצבעי פסטל, דוקים ועוד חפצים קטנים שנהוג לקנות לימי הולדת של חברים מהכיתה.

מידי פעם היה עובר איש עם עגלה קטנה ומוכר מלאבי ובייגלה עם זעתר.
מידי שבת סבא וסבתא ארזו פירות וכריכים, מגבות ומחצלת והלכו ברגל לשפת הים. בימים חמים מאוד סבא היה מסכים להשתמש במכוניתו הגדולה והיה מתניע אותה. בקיץ הם היו מבלים בחוף הים כמעט כל יום לקראת השקיעה.
הנכדים אהבו לבקר אותם, לפעמים ביקשו להישאר לישון שם. וכשהצטננו או היה קצת חום וההורים עבדו, אז אבא היה מסיע את החולה או מתחלה לבית של סבא וסבתא בבוקר מוקדם ושם הנכד החולה או המתחלה נח והבריא עם סבתא שלא עבדה.
האירוח כלל מרק צח ותפוח חתוך לרבעים, מעט אשל וזהו, לא הכריחו לאכול. אם החום ירד אפשר אפילו ללכת לאהרון ולהביא סוכריות ב 10 אגורות ולהתבונן שוב איך הוא מסתדר עם האצבע החסרה שלו.
הבית של סבא וסבתא היה קטן ואי אפשר שכל הנכדים יחלו בבת אחת ויתארחו שם אז הנכדים חילקו את זמנם ובחופשות על פי תור כל אחד התארח שם. בכל פעם נכד אחר זכה להישאר לישון שם כי הייתה רק מיטה זוגית אחת בחדר השינה. הנכד ישן באמצע המיטה בין שניהם, חבוק ומוגן כל הלילה,
וסבא מעולם לא ויתר על נשיקת הלילה טוב לסבתא.

לפעמים סבא וסבתא חרגו ממנהגם ולקחו את כל הנכדים יחדיו בקיץ, אפשר היה ללכת לשוק עם סבתא לבשל איתה, לרקוח ריבה מהשזיפים האדומים שהעץ נתן ולשמוע סיפורים על הילדות בכפר ועל בטי.
כשסבתא נחה בצהריים אפשר היה לחטט במזנון העץ שבסלון הקטן, לחלום קצת או לתהות מה כתוב במכתבים שכתבה בטי בשפה לא מוכרת, אפשר היה גם להתבונן באלבומי הבולים או באלבום התמונות ולנחש מי בתמונה.
2003, תל אביב
נמרוד טפח על המושב כדי לסלק אבק, קול סירנה נשמעה וסבתא יצאה לחצר לאט לאט והתיישבה ליד נמרוד. נמרוד נמתח וזרק את ראשו לאחור כדי להנות ממעט רוח קרירה של חשוון ושאל:
-"סבתא, למה בעצם נשארתם כאן? השכונה כל כך התדרדרה, יכולתם לעבור אם רציתם"
-" טוב לנו כאן, תמיד זה היה כך. מה שאני רואה זה רק אור ושמש וים, ושמחה שהימרנו נכון ובאנו ארצה. מה זה משנה איפה אני גרה, אם טוב לי? הנה ציפי, עברה בדיוק מהסיבות שאתה חושב שהיינו צריכים לעבור מכאן, עוד לפני שאוטו שלי נפטר. אז מה יצא לה מזה שהיא עברה? פעם בחודש היא מגיעה במונית ומתגעגעת. אצלי בחצר היא נהנית מתה עם קוביית סוכר, ופרידה מגיעה עם הכלבה הזקנה והשמנה שלה, וטוב לנו ביחד"

-"אל תתחילי עכשיו עם האופטימיות שלך, את יודעת למה אני מתכוון, את זוכרת את טינו חסר העין ואת זוכרת במה הבת שלו עבדה… נו סבתא, השכונה התדרדרה"
-" אווו, זה ישן ונושן והיא דווקא השתקמה ילדה טובה היתה, ילדה טובה שיצאה לתרבות רעה.
אני כבר סיפרתי לך שפעם הוא נעל אותה בבית? ואוטו ואני סילקנו את הסרסור שלה שהגיע לכאן? במטאטא חבטנו בו, ככה (מדאיגה ועיניה נוצצות) אוחחח זה היה נפלא.
ולא הצלחנו ? בטח שהצלחנו. כי אנחנו באש ובמים! אפילו הבנדיט הזה שפרץ לרכב של אוטו, זוכר את הקטנצ'יק הזה? הוא עכשיו ספר מצליח באמריקה, בסוף הכל מסתדר.
לבית שלנו הוא לא פרץ אף פעם, אתה יודע למה? כי הוא ידע שאין כלום, רק שרשרת זהב דקה לצווארי והכל בבנק, כי אנחנו חסכנו גרוש לגרוש ו"בזבזנו" על הנכדים.
– הספר שלך באמריקה בטח עושה סמים או לפחות שואף איזו שורה של קוקאין מידי פעם, סבתוש אל תהיי תמימה.
-או נמרודי'לה אני הכל חוץ מתמימה. היינו חברים של כולם, ככה הכי טוב לנו.
והוא לא לוקח סמים, הוא עובד בחריצות מבוקר עד ערב ומצליח. גם להיות ספר זו אמנות ויותר טוב מלהיות חסר תכלית. סבא ארב לו, תפסנו אותו קוטף מעץ השזיף. סבא הושיב אותו פה על הכסא ואמר לו שכעונש חינוכי מהיום והלאה אם הוא רוצה פרי אז הוא מטפל בעץ, פעם בשבוע הוא יעדר וישקה בגומה, אחרת הוא ייקח אותו לשוטר.

– "אגב סבתא, מה שלום החברה שלך בטי, עוד כותבת לך?"
-"בטי נפטרה בחודש שעבר, לא סיפרתי לך, אני כבר שוכחת מידי פעם. האחיינים כתבו לי שהיא נפטרה כמו מלאך, הלכה לישון ולא קמה. הם שאלו מה ארצה לעשות עם הבית, כתבתי להם שזה בשבילם, כל הבית.
-"תמיד ידענו שתשאירו שם את הבית" חייך נמרוד
-"אתה יודע נמרודי'לה, היא מעולם לא הבינה, שנים רבות היא הפצירה בי להגיע. היא אפילו ניסתה לשכנע אותי שאני חייבת לראות מה עם הנכס כי הוא מתיישן.
אז אני הצעתי שתשכיר חדרים לתיירים כדי לחסוך בהוצאות הבית, אתה יודע שהיום הרבה אנשים באים לנפוש בכפרים, ליד נהר ליד אגם. יפה שם.
-"מה בטי לא הבינה, סבתא?"
-"שאני לא נמנעת להגיע רק בגלל הזכרונות, זה בגלל שאני השתנתי. אם אני הייתי מגיעה הייתי מקלקלת לה את האושר.אני לא פרדו גרטרוד, וגם אני לא מתגעגעת לחיים האלו, אפילו שהיו טובים לפני כל הרע הזה. תדמיין אותי ואת אוטו גרים בהמבורג, אתה רואה בדמיונך את את פראו גרטרוד הענוגה מתנהגת מרשה לעצמה להתנהג כפרא אדם או עם כפפות לבנות מארחת חברים בטרקלין? אתה חושב שהחיים שיועדו לי היו אותו דבר? אוטו היה אוהב אותי? ואני הייתי אוהבת אותו? לא היינו נמאסים אחד על השני שם, עקרת בית ותעשיין? אני מעדיפה את הנכד השזוף שלי כאן, ומתפרעת עם האיש שלי, לבוש בגופית "אתא", מכנסי חאקי קצרות ורודף אחרי סרסור עם חובט שטיחים מפלסטיק!
אתה חושב שהיה לזה סיכוי אם היינו חיים שם בהאמבורג? אוי אוטו עקשן שלי כמה מתגעגעת אני אליו.
ומה עם בטי? בטי לא פגעה באף אחד, בטי היקרה.
אבל מה כבר בטי מבינה? מי ממלא אותה בגאווה? האחיינים שלה שחונכו יפה יפה ופועלים לזכויות אדם? רבות היא כתבה לי אודותיהם כדי לרמוז לי שגרמניה השתנתה, היום היא גרמניה חדשה.
אבל האחיינים שלה הרי מפוחדים לשאול שאלות, והם ילמדו אותנו איך לנהוג בזרים?! או באויבים?
הם כל כך מתוסבכים עדיין. מי מהם באמת שואל: אז אבא, מה סבא עשה בשואה? מה עשה הדוד? הם פוחדים לגעת בזה, אבל הם כבר הדור הטוב שקיבל חינוך נגד גזענות ואנטישמיות.
באמת?
בטי בחורה טובה אבל היא חושבת שאני שמחה שהיא הצליחה להשפיע על חינוכם, שהיא גידלה עבורי ועבורה דור חדש, אחר מקודמו, בתנאי שלא ניגע בפצע שאחיה הצעירים היו בצבא של הרייך? וכי הייתה להם ברירה, הם התגייסו כמו כל השאר. אבל לא נדבר עליהם? ברור שלא.
ואני לא אקלקל לה, כי האחיינים שלה הם כל מה שיש לה.
אבל הקטנים האלו חושבים שהם יתקנו לי אותך, שזוף שלי.
בטי לא אשמה ואסור לשכוח שהם טיפלו יפה בבטי עד יומה האחרון, יש עוד סיכוי שהם יהיו בני אדם הגונים, אז אני רוצה שהבית יישאר בידיהם.
גם כי מישהו מהילדים שלהם ישאל פעם שאלות על הבית ולא יפחדו לענות לו ולהסביר שזה לא פשוט מישהו ישאל על הסיפור של בטי ושלי, ואחר כך אולי יתהה מדוע לא רציתי אם הבית? גם כשגרמניה התחדשה וכעת היא רוחצת במוסריות?
אולי יהיה להם אומץ לדבר יום אחד על כולם.
גם על בטי ועלי, גם על האנשים הטובים שלא עשו דבר ושתקו, גם על האנשים הטובים שלא יכלו לעשות דבר, אולי גם על האנשים שהיו אמיצים מאוד ועשו, ואולי גם מישהו יעז לומר שצריך לדבר גם על אלו שחושבים כיום שאם ישמיצו את הקורבנות אז זה יפחית מהפשע הגדול.
אם הקורבנות אינם מלאכים? זה מקטין את האשמה הקולקטיבית, לא?
אז שייקחו את הבית במתנה, אני לא שונאת אותם אבל לי אין מה לעשות עם הבית הזה ולהם יש.
יש להם עוד דרך ועבודה רבה כדי לפענח את הבית הזה ואת כל האנשים שקשורים אליו.
שישאלו שאלות במקום לדחוף את האף לקן שלנו פה, כי הם לא מבינים כלום.
הם אנשים הגונים וצייתנים, לא? הם עשו כמצוות בטי שמעולם לא רצתה להרע לאיש, אבל מעולם לא הבינה.
ואתה נמרוד שזוף שלי, אתה לא יכול להיות מן הרעים.