געגועים לבני

זה היה בוקר קר במיוחד. ההחלטה התגבשה מוקדם יותר. בשביל הילדים. משפט שהיה מנחה את אבא שלי המנוח כל חייו כאבא. "הכול בשביל הילדים". זו הייתה המוטיבציה שלו בכל מעשיו. ללא התחשבנות.
וכך יצאנו, בשביל הילדים, לכיוון המכלאה במושב השכן.
אחרי שעברנו כמה מכשולים, כמו מכלאה שנביחותיה וריחה מופצים לכל עבר ומרתיעים את כל הבא בשעריה- הנעולים, מצאנו אותו.
בעוד שא' מתחיל לתהות בקול רם, למי נעזור יותר. מה יהיה קל יותר? ואיך הכלב הבוגר והעצוב שבפינה, יכול להיות נפלא, (כמובן, לילדים…) אני ראיתי אותו.
הוא היה גור אחד מתוך שלושה או ארבעה גורים, המתכרבלים בכלוב המטונף והקר. כמו מתוך הפנוט, הידיים נשלחו אליו. הילדים תחילה בהיסוס, העבירו אותו מיד ליד. זו לא הייתה החלטה רציונלית וכזו שדרשה יותר מידיי מחשבה. הלב פשוט יצא אליו. "נקרא לו בן" אמרה הבוגרת. ואני הוספתי "בני" כמו בן שלי?
והיו לילות של בכי וללא שינה, כשניסינו לקבוע אתו כללים.
ואז החיים קיבלו גוון נוסף, שלא היה בהם קודם. מהר מאוד למדנו את בני והוא למד אותנו. כל אחד מאתנו… קיבל בני שונה, כזה שמתאים למזג שלו. הוא התחבב אפילו על השכן הפנסיונר הקשוח, מלבד בפעמים שבהן השאיר את צרכיו על הדשא (הירוק יותר) שלו.
בני קיבל את כל האהבה – וגם את שמיכת הפליז הרכה והריחנית ביותר…היו גם מריבות קשות על הרקע של מי יישן עם בני.
וכשיצאנו לחופשה, בני יצא לפנסיון אוהב באחד הישובים בסביבה. הקטנים דמיינו שיש לו בריכה, ג'קוזי וארוחת בוקר…הוא שהה שם בין כלבים אחרים ושמחים, שני לילות ושלושה ימים. זה הרגיש כמו לשים פעוט בגן ילדים בפעם הראשונה. כמה שמחה בעיניי הילדים כשלפני החזרה הביתה מהחופשה עוברים לאסוף את בני. בן שלנו. שהוא חלק מהמשפחה.
עברנו את החורף. בני אתנו. הילדים החלו להוציא אותו לטיולים רגליים עד סוף הרחוב באופן עצמאי. הונהגה משמעת קשוחה של סגירת היציאה למרפסת ודלת הבית. וכשהתאפשר, בני התלווה אליי לשער בית הספר לאסוף את הילדים.
בני מצא חבר. הכלב הבוגר של השכנים. התחלנו לשחרר את השמירה ההדוקה עליו. הוא החל יוצא וחוזר באופן עצמאי. הוא מחוסן, יש לו שבב והוא יוצא וחוזר עם שוקי החבר שלו.
וכמה שהלב יצא אליו כשהיה חוזר אחרי כמה דקות של שיטוט בחוץ. הוא רצה לצאת החוצה ורצה גם לחזור.
והיה גם בני ה"פריחה"…שהיה מקבל מאתנו מסטיק ללא סוכר לניקוי השיניים (אני יודעת לא המצאת המאה…אבל לא הזיק) והיה לועס אותו כמה דקות ארוכות בפה פתוח…
בני הרס את השטיח של הסלון, בני השאיר חורים של אהבה על כותנות הפיג'מה של הקטנה, שנהגה להתסיס אותו בשעות הערב…וכשאני בסוף יום עבודה, כשהקטנים כבר במיטה, הוא היה מתכרבל בדיוק בין הרגליים שלי ומעל השמיכה העבה.
ואחר צהרים קיצי אחד, זה היה טיול אחד ארוך מידיי. דקה ארורה אחת ומיותרת. באותו רגע, בני יצא ולא חזר. בני התפרץ לכביש באופן פתאומי, שכב ולא קם עוד.
החור שנפער מתוך האובדן של בני טרם התמלא ואנחנו מתקשים להביא כלב אחר במקומו. עדיין לא…