יש את הקטע הזה עם שגרה שאף פעם לא ממש הבנתי אותו. כאילו ok סבבה, יש את השלב הלא קצר הזה, נגיד 20 שנה, שאין לך באמת ברירה- גן, בית ספר, חטיבה, תיכון, צבא, אבל מה אז? אז טיול אחרי צבא הודו או דרום אמריקה ושוב לימודים ושוב עבודה ועד עבודה ועוד קידום ועוד חבר ופחות חבר ועוד חבר ואז בעל ואיף! אין מצב שזו כוונת המשורר, כי זה נשמע כמו שעמום אחד גדול…
פעם, מזמן, פגשה אותי תקופה כזו. עצרתי ושאלתי את עצמי בשביל מה באמת התכנסנו כאן… אין סיכוי שמטרת חיי היא לעשות כל יום את אותו הדבר במשך חיים שלמים. בשנים האחרונות, האסימונים נופלים. בסוף, הכל זה עניין של פרספקטיבה. זה יכול להיות משעמם וזה יכול להיות לונה פארק. כל יום הוא יום חדש. יהיו בו הזדמנויות חדשות, אנשים אחרים, מקומות נסתרים, ריחות משונים, טעמים מרגשים, אני בעיקר צריכה לרצות לבחור לראות את זה.
שינויים, דופקים על דלתנו כל הזמן. והם כנראה כל כך קטנים שקשה לנו לראות אותם. זה יכול להיות שכן חדש שיהפוך לחבר הכי טוב, טיול בהודו בו אכיר את השותפה שלי לעסק, עצירה ברחוב לפיצה בה אכיר את מי שיהפוך לבעלי כעבור 6 שנים, פרסומת בטלוויזיה שתגרום לי לחלום על רעיון שישנה את חיי, מחלה שתגרום לשינוי בתזונה, גב כואב שיגרום לי להזיז ת׳תחת והרשימה, אין לה סוף….
אבל מסתבר שגם אני, שמגדירה את עצמי כמכורה לשינויים, נופלת לפעמים בפח זבל שנקרא ״שגרה״. אותו בית קפה, אותה מסעדה, אותה חנות (או במקרה שלי אתר), אותה ברלין, אותה דירה, אותו סלט, אותו מסלול ריצה. כולם מאוד מוצלחים, אבל כולם מובילים אותי לאותה הנקודה. רון (ההוא מהפיצה שהפך לבעל) אומר ש״שינוי שווה חיים. כי בלי זה מה הקטע?! מאיפה יבוא הריגוש? האתגר? הלמידה? איך תדעי מה את אוהבת? מה את רוצה? איך את מרגישה? מה עושה לך נעים? איפה עוברים הגבולות שלך?״
ורון צודק. לנסות דברים חדשים, זה להעיז לחיות. וזה קשה, אבל כדאי. מה תקוע? מה לא זז? מה לא קורה? לא אוהבים אותי? אני שמנה? אני מרגישה לא טוב? אני מכוערת? זה נשמע בוטה, אבל כולנו מרגישים את זה לפעמים. אז מה אפשר לעשות עם זה? לשנות. לא משהו גדול. לא משהו דרמטי. אולי ללמוד שפה חדשה? אולי לנסוע לטיול חלומי? אולי לקנות בגדים בצבע כתום? אולי לעשות יוגה?!
אז זה נשמע דבילי ואפילו קצת אידיוטי, אבל כן. אני יצאתי מאזור הנוחות שלי. בעטתי את עצמי מהמיטה והלכתי לחפש דברים חדשים שכיף לי לעשות. כל מה שצריך בשביל זה זה קצת אומץ לשנות. לשאול מה בא לי. ומה אני רוצה. ומה יעשה לי טוב. ולתת לזה תקופת ניסיון קצרה, להרגיש דופק, לבדוק אם מתאים. אני הלכתי על יוגה, או יותר נכון לומר, ביקראם יוגה לחולי נפש שאוהבים להזיע את עצמם לדעת. שבוע ניסיון שהפך להתמכרות. יש לי את המגבת שלי, בקבוק המים שלי, המזרון שלי, השיעורים שאני הכי אוהבת, המורה הכי מרגיעה, המורה הכי משוגעת ואני עפה גבוה. מתמסרת לשינוי שגם הוא יהפוך כנראה לשגרה, עד השינוי הבא…. אבל לפחות אז אני כבר אהיה ממש גמישה (לשינויים).