שבוע ויומיים בבית החדש.
לאט לאט מתגלה רצפה ונחשפים קירות. כמו שפנים מכובע נשלפים עוד ועוד מיכלים וכלי קיבול מלאים בפרטי חיינו.
איננו דומה לכלום המעבר הזה.
זוהי חזרה לחיים שזמן רב לא היינו בהם. שעזבנו בבהלה, בתחושת עלבון וכישלון.
והנה אנחנו שוב על המסלול. אבל לא יחד.
הקירח ואני כבר לא יחד.
לא יחד.
זה היה תהליך, ארוך מאד. כואב ועצוב מאד.
כמו כל התפכחות, כמו כל התרחקות, כמו כל אהבה שנותרת עירומה חשופה ומבוישת.
וכמו שהיינו מיום שהכרנו מתנהלים בדרך משלנו, לא שיגרתית, אחרת. כך אנחנו נפרדים.
לקח לנו חודשים להביט בה,באהבה בעיניים ולהודות שלא לשמה התכנסנו, ולא איתה חלמנו לישון בלילות או להתהלך בימים.
מוזר לכתוב כך את העצב החשוף.את העור המגורה.
אני אוהבת אותו בכל ליבי, נראה שלתמיד. חיי שזורים בשלו, לא רק בגלל שהוא ואני אבא ואמא שלהם.
לא רק. גם בגלל שאת נימי הנימים של הפנים בדקנו יחד.
עלינו יחד במעלה גבעה תלולה וגלשנו במורדות אל תהומות צחיחים. הרמנו יחד ראש לשמיים של יום אחד והאמנו בכל הכח שנצליח. לסתום חורים בנשמה. לגשר על פערים. לצלוח אי הסכמות.
כף ידו הגדולה שכמעט כל פעם הפתיעה אותי ברכותה חופנת את שלי. או כף היד שלי הקטנה מושכת חזק בשלו. כך היינו.
צחקנו ממש ובכינו המון. איבדנו ממון רב. המילים שקעו בתוכינו והאירועים והחשבונות הלכו והצטברו כמו אבנית שמצרה צינור. עד שטיפטוף דליל הופך להיות היומיום.
שיחות, ונסיונות ופחד גדול מלא להיות אנחנו יותר.
אבל בסוף בחרנו לחיות.
בחרנו להיות אנחנו בנפרד.
הורים לגמרי. הכי הורים שיש.
שמרנו את הפרידה הזאת לנו. כי בהתחלה היינו צריכים זמן לתרגל להעביר במחשבות את האפשרות של לא להיות.
אחר כך היה צריך זמן פרטי בכוורת הומיה חשופה ונגועה ברכלנות ניבזית לאפשר לילדים שלנו להיות ילדים של הורים שמחליטים החלטה שכזאת.
אחר כך שמרנו בסוד כי חשבנו שלילדי המשפחתון ממש לא דחוף להתמודד גם עם זה. שאפשר לדחות.
החיים בכפר כפי שכבר אמרתי לא פעם, על המרחב הנפלא, הבריזה מהים והשדות, על הקומפוסט וערב שישי, הכפר הוא בית גידול לשמועות. זה הענף הפעיל והיעיל ביותר במשק כולו.
ובכלל כך גיליתי מסתבר שדבר שכזה מאד קשה לשמור בסוד. משום שגם חברותי הטובות והותיקות העבירו זאת הלאה. והלאה בארץ הקטנטונת הזאת זה תמיד במעגל,
תמיד חוזר חלילה.
שלא לדבר על הערות ביקורתיות. נבואות זעם קשות. התרחקות ועוד שלל תגובות.
מסתבר שלמרות שהסטטיסטיקה מעידה על רבים כמונו, הרבים הללו רחוקים וזרים. אנחנו לעומת זאת אמורים להיות זוג עד.
כי איך זה ייתכן שדווקא אנחנו, עניי המחמד של החבורה, זוג נטול תואר ורכוש, למוד סבל ומהפכים, אך חסין אש, עמיד בכל. איך ייתכן שדווקא אנחנו מתפרקים? אם הגענו עד הלום עד עוני אמיתי, עד אימה עד הבלתי אפשרי ומעבר לו ושרדנו כדי להתבדח על זה, איך ייתכן שדווקא אנחנו…
ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר השמורים היטב?
שבוע ויומיים בדירה החדשה שאנחנו חולקים. בית לילדים שלנו חיי נוודים לנו. ימים שלו וימים שלי. אנחנו מתאמנים בלא להיות יחד. באינסטינקט להגיד שתיכף הקירח יגיע ואז ככה וככה יקרה. בהבנה, בלילות שבהם אפשר לישון אלכסון.
בצל המלחמה, בעיצומו של החופש הגדול, בלחות הנוראית אני מתחילה שוב מחדש. אבל אחרת.
זאת הייתה השנה הקשה בחיי. המאתגרת. המוארת. שנה בה איבדתי משהו יקר ערך. והרווחתי משהו אחר. מואר.
שנה שגיליתי בעצמי דברים שלא ידעתי שקיימים, שיכולים להיות בי בכלל. שנה של אבל ועיבוד והחלמה.
שנה של בדידות איומה. ואינטימיות קרובה. שנה של קצוות. של אכזבות.
הקירח ואני כבר לא. ולעולמים נהייה כרוכים בשזירה נצרים, בריקמת זהב, בדבק קמח ומים.
בכח הרגע הבלתי נשכח בו נפגשנו לראשונה.
הנה, עכשיו כולם יודעים. משהו פרטי כל כך. אישי וכואב כל כך. נפוץ ככל שיהיה עדיין כאילו רק לנו קרה.