"ג'אנק איכותי"

.

6:00 בבוקר. חוף הים בשבי ציון ריק מאדם. צועדת נמרצות על החול הרך. הים שקט ויפיפה. אני נושמת עמוק, מכניסה אויר לריאות ולבטן ומתחילה לרוץ. החול הטובעני מקשה על הריצה. אני מתעקשת, יודעת שעוד כמה שעות הבחירה הזו תורגש בכל שרירי הגוף. סדרת משטחי עץ ישנים שהים סחף אל החוף גורמת לי לעצור. מתבוננת בקומפוזיציה האקראית שהטבע יצר ובחלקים ממנה היא מורכבת. פיאה של תיבת עץ מפורקת תופסת את עיני. בזהירות אני מרימה את המשטח הכבד ומציצה על צידו השני. יפה. מורידה את המשטח חזרה אל החול הרטוב. בעיני רוחי אני מדמיינת את המשטח תלוי על קיר ובתוכו משולב צילום. למול משקל האובייקט והמרחק בו אני נמצאת בעומק החוף אני מסתובבת וממשיכה דרומה.

חמש דקות ריצה בהן האימאג' של המסגרת התלויה לא יוצא לי מהראש ואני חוזרת חזרה. מפשילה שרוולים (מה שהסתבר כמטופש כשהמסמרים החלודים שמחזיקים את המבנה ננעצו לתוך העור שחשפתי), אוספת כוחות ומרימה את המסגרת. כבד. מסתכלת צפונה ומנסה לאמוד את המרחק שעלי לשאת את האובייקט עד הנקודה הקרובה ביותר אליה אוכל להגיע עם אוטו. רחוק. לא מוותרת. מרימה/גוררת את המסגרת על החול, מתאמצת, מתנשפת, מודעת למחיר שאשלם כששרירי הגוף יזכירו לי את מתיחת הגבולות. קצת לפני מגרש חול דחוס אליו יש גישה עם רכב אני נעצרת, מסתירה את ה"אוצר" שגררתי מתחת קבוצת שיחים (אקט שגרם לכל מי ששמע בהמשך את הסיפור לפרוץ בצחוק) ורצה להביא את האוטו שחונה בקצה השני של היישוב.

פותחת את הדלת האחורית של הרכב ומגלה שהמסגרת גדולה מדי. מרוקנת את ארגז המטען, מקפלת את המושבים האחוריים ובכוחות אחרונים מרימה את המסגרת הכבדה לתוך החלל שהתפנה. מערימה חזרה את כל תכולת הארגז. מתיישבת על סלע קרוב. מתנשפת. מותשת. מאוד מרוצה.

21:30. תל אביב. עמרי מוציא את המסגרת מארגז הרכב ומחייך. שעה אח"כ גיא חוזר הביתה, נכנס, מסתכל על מבנה הקרשים שנשען על הקיר בכניסה ואומר: "יפה". אני מרגישה שהחינוך שלי הצליח.

מס שבועות חלפו. אני מחברת סרגלי תליה למבנה שהתייבש ותולה אותו על הקיר. בחלל הפעור במרכז המבנה אני תולה יחידה נפרדת עם צילום שניצבת כחלק אינטגראלי בתוך המסגרת אך מאפשרת החלפה של העבודה בכל רגע נתון. מתבוננת על הקומפוזיציה. חיוך גדול נמרח על פני. אין על "ג'אנק איכותי".

.

מבנה העץ כמסגרת על הקיר

.

וככה זה נראה בפינה בה תלויה התמונה

.