הרגע הזה שבו מתרחש מה שהאמנת שלא יקרה לך אף פעם בחיים. לא לך. ממש לא.
השניה הזו, שברירון של יחידת זמן בלתי מדידה שבו את מבינה שזה קורה.
שהצרחות החזקות שאת שומעת הן שלך ושל הבת שלך.
שהבזק הצבע הלבן שעף אליך כמו גוש מטאורי חלקיק זמן קודם היה האות שיבשר את הבום.
שהבום יעיף את האוטו שאת סומכת עליו שיסיע בדרכים את אוצרותייך כאילו היה עלה ברוח.
שהרגע הזה בזמן ישוב ויופיע קטעים קטעים כמו סרט מוקרו על מסך עצום בפנים הראש שלך שוב ושוב.
שקט. את בסדר אני שואלת את הבכורה? כן ואת? היא עונה
אני לא יודעת הכל בהילוך איטי אבל טס במהירות.
נקודות של תחושת צריבה מתגבשות למה שמתבהר ככאב נורא בחזה. כואב לי בחזה אני מבינה. קיבלתי מכה. נוראית.
אנשים מתקבצים.
הייתה לנו תאונה, אני מבינה. הייתי בתאונה. אני והבכורה הרגע היינו בתאונה.
מה קרה? אני שואלת איש שרוכן ובודק אם אנחנו יכולות לצאת. אני יכולה. הדלת של הבכורה נחרבה. היא לא נפתחת.
לא עצרת בעצור הוא עונה. אני? לא עצרתי בעצור. זה לא אפשרי. זה בחיים לא קרה לי.
לא יכול להיות שפספסתי!
את רשיון הנהיגה שלי השגתי בגיל 31. אמא לשני ילדים. מתגברת על פחד ישן והרבה בעיות אחרות.
אולי העובדה שכשהתחלתי לנהוג כבר הייתי אמא גרמה לי תמיד לנהוג בזהירות יתרה. ואולי זה האיזור בחיי בו אני בוחרת שלא להתווכח.
או אולי זה הפחד המוטמע בי מהרשויות. לא יודעת, אבל תמיד תמיד אני נוהגת בזהירות.
ההבנה שאני אשמה גורמת לבית החזה שלי להתפקע מכאב.
אני כושלת החוצה וצועדת לעבר האישה שנהגה בהבזק הלובן המנגח.
כששקט הכל היא צרחה וצרחה.
עכשיו היא אוחזת בראש וממלמלת שכבר 30 שנים יש לה רשיון ומעולם לא הייתה לה תאונה. היא רק קפצה להחליף את השקית עם הבשר כי היא הבינה שקיבלה את הבשר הלא נכון והיא לא רצתה שהבשר יתקלקל. היא רק יצאה לשניה לאיטליז. ולמה לא עצרתי בעצור?
אני חוזרת לאוטו שלי המעוך. הבכורה חיוורת כמו סיד. הרגל כואבת היא אומרת. והקרסול שלה נפוח ואדום.
אין דם. טיפת דם.
החזה שלי כואב.
אני מחייגת לקירח ואוספת את עצמי כדי משפט שלם.
הייתה תאונה. אנחנו בסדר, נראה שהאוטו הלך.
אני פורצת בבכי.
האיש ממד"א מגיע. בואי הוא אומר, לאמבולנס.
לא צריך. לא צריך באמבולנס. לא.
החזה פועם. הקרסול של הבכורה מאדים. מתנפח ופניה חיוורות.
שלושה ימים קודם קיבלה רשיון נהיגה.
יצאנו ליום בצפון. עד קיבוץ הרדוף נהגתי אני. ומשם היא.
יפה וזקופה אוחזת בהגה בשתי ידייה היפות.
מהרדוף ליפעת ומשם לבינימינה ומשם לפרדס-חנה.
ואז, אני מציעה שתנוח קצת. ואנחנו מתחלפות. שלוש דקות לפני הבום.
אני לא עוצרת בעצור.
בואי אמא היא אומרת. כדאי לבית חולים. קיבלת מכה בחזה.
אנחנו נוסעות הנהגת השניה הבת שלה הבכורה ואני.
היא ממשיכה לספר את סיפור הבשר. שהיא הבינה שקיבלה את השקית הלא נכונה. ולא רצתה שיתקלקל ו…
אני ממשיכה להתנצל ולהסביר שבחיים בחיים לא קרה לי דבר כזה.
במיון ב"הלל יפה" יש תערובת רב לאומית. כמו מסע בזמן. לימים בהם חדר מיון נראה כמו חדר במרפאה. ילדים וזקנים יחד. ואחיות דאגניות ורופאים שפונים לחולים ומרגיעים אותם. ממש מסתכלים להם בעיניים.
ברגל של הבכורה יש נקע. בחזה שלי אין כלום.
מכה יבשה.
מחר יכאב מאד אומר הרופא בקול רגוע.
וכך יהיה כמה ימים.
בעורף ובגב. בכל הגוף.
ותהייה עייפות גדולה ופלאשבקים.
ויהיה קושי בשינה.
הכל תקין. זה יעבור.
הכל תקין. זה יעבור.
תקין. יעבור.
אני יושבת בתחנת המשטרה. תחת חקירה, באזהרה. הפחד מהרשויות מסליל חוט של חרדה מהקודקוד ועד מרכז הבטן, חוצה את החזה הבוער מכאב.
אני לא עצרתי. אני.
עבירה. אי ציות לתמרור שלוש ומאות ופאקינג משהו. תאונה עם שלושה נפגעים. משפט. שלילה.
אני לא עצרתי.
לרגע הוא עוצר, רב פקד חקירה תחת אזהרה ומביט בי. מתרכך ומחייך. הכל בסדר הוא אומר. זה קורה לכולם.
אין לך עבירות קודמות, הכל יהיה בסדר.
הרכב המעוך שוחרר ממעצר. תמורת כמה מאות שקלים.
למחרת יוכרז כמועמד לטוטאל-לוסט. רכב ההריון שלי. הרכב שקנינו כי הפכנו לשישה. כי גדלנו. כי התרחבנו.
אנחנו מחזיקות ידיים בחושך בדרך הביתה. שקט.
הקירח נוהג. בבית מחכה חבורה מבוהלת. ושלט החלמה מהירה מעוטר בפרחים.
האשמה חונקת אותי. כל נשימה מכאיבה.
בבוקר הכל כואב. כמו שהבטיח הרופא.
איזה נס. כולם אומרים ואני חוזרת על המילים. ניצלנו בנס.
בשבת בבקר הולכים הבנים לבית הכנסת.
נאחזת באמונות של סבא שלי שיקלו. הם מברכים הגומל.
הייתה לנו תאונה.
זה קרה לי. לנהגת הזהירה שאני.
ואין כלום שישנה את זה.