בעוד פחות מחודש, כשרשמית תתחיל תקופת "אחרי החגים" אתחיל גם אני תקופה חדשה.
אני בת 40, מאחורי (מלפני ומצדדי) ארבעה ילדים, שני תארים (השני בהצטיינות!), בית נחמד ובן זוג תומך ואוהב. הפגם היחידי בתמונה המושלמת הזאת היא התחושה בבטן..
תחושה שמלווה, לא מתפשרת, לא ניתנת להסוואה, תחושה שעוקבת אחריך לכל מקום בו תלך ותמצא אותך גם אם תעשה "הטעיות" בדרך. אני מדברת על תחושת החמצה.
תחושה של החמצת "האני". אם בעוגת החיים נוטלים פרוסה הילדים, מקום העבודה, הבית, הכביסה (2 פרוסות), מה נותר לי?
מילים כמו "מימוש" והגשמה עצמית" גרמו לי לאטום את האוזניים, לעצום עיניים ולחכות שיעלמו.
בסדר, תירצתי, זה קורה לאנשים אחרים – למעט אנשים אחרים.
כששמעתי נשים מתארות איך הן קמות בשמחה לעבודה/עיסוק נבחר תמיד ניחמתי את עצמי בכך שהן בטוח אימהות גרועות המזניחות את הילדים.
דימיתי את הטיעון "מתוך בחירה" כיד של מנוף אימתני המנסה לשלוף אותי ממימיה העכורים והמרים של האכזבה, ההלקאה העצמית והעצב.
כשסיימתי את התואר הראשון התייצבתי במקום עבודה ובישרתי למנהל בהתרגשות שאני הדבר הכי טוב שיכל לקרות לו . פרסתי את כנפי במלוא הדרן בעוז וחוצפה שיש לצעירים ומתוך אמונה פנימית כנה שדברי אמת הם. המנהל התרשם טיפה פחות והתקבלתי למשרה זוטרה יותר מזאת אליה שאפתי. אח"כ התחילו להגיע הילדים, כל ילד (והם מופלאים) צימצם מעט את מוטת כנפי. יש אחריות כלפיהם, כלפי המשכנתא…
במקום לדמיין איך אכבוש את העולם הפכתי מוטרדת לאיך אגיע הביתה בזמן. כך זה נמשך כמה שנים, רצון לעזוב שטרם הבשיל עד שבסוף משפט אטום ומתנשא מפי הממונה עלי סלל לי את הדרך לעזיבת מקום העבודה ויציאה לחירות.
החירות היתה חופשת לידה מורחבת אבל איזו תקופה! החופש, העצמאות, היכולת לקדם כל וירוס של הילדים בברכה ולא במצח מקומטת מדאגה מי ישמור עליו מחר….
אבל לכל דבר טוב יש סוף ומקץ שנה התחלתי לחפש מקום עבודה. התקבלתי לעבודה נחשבת, מכובדת ומאתגרת אשר יכלה לתת ביטוי הולם לכל כישורי, לימודי ושאיפותיי. מרוב פחד איך אתחיל ומה אעשה ישבתי ימים במשרד וציירתי דמויות במחברת. כשהוצע לי תפקיד פקידותי במקום עבודה קרוב לבית שמטתי הכל מידי ונסתי מבוהלת לחיקה החמים, הנוח והמנחם של הפשרה.
וכך אני מאז.. חלפו כבר חמש שנים ומדי בוקר אני קמה, מצחצחת שיניים, מתלבשת ומסבירה לעצמי שוב מדוע התפשרתי על חיי, כך כל בוקר מחדש.
אך עוד מעט, כשרשמית תתחיל תקופת "אחרי החגים" אתחיל גם אני תקופה חדשה.
אני אתחיל ללמוד משפטים, מקצוע מעניין שזוהר הילתו לא עומעם (ביני) למרות המרבים לעסוק בו.
אחזור להיות סטודנטית ואזכה לזמן חסד בו עדיין לא נדרש להחליט מה לעשות "כשאהיה גדולה", פסק זמן למחשבה והתארגנות מחדש, זמן שהוא רק שלי ובשבילי ללא תלות באחר.
אני מודה על האתנחתא הזו באמצע החיים, מצד אחד היא מעמיסה על הקיים אך מצד שני היא מפשטת דברים כל כך.
כבר לא אצטרך להתנצל בפני מדי יום על כך שאני מזכירה , אני סטודנטית למשפטים! ויש לי ארבעה ילדים! ואני גם עובדת במשרה מלאה!
ההגשמה והמימוש והשאיפות – מילים גדולות שבמקום מכשולים שכדאי ורצוי להימנע מקרבתן הפכו למילות הבטחה, פיתוי, "הגזר" שבקצה המסע המפרך אליו אני יוצאת.
שתהיה שנה טובה!