בת 12

כבר זמן מה שאינני כותבת על חיי במשפחתון. על אירועים שקורים כאן. על הימים הארוכים הסבוכים כרשת ארוגה בעבודת יד. על הלילות שאין בהם שקט ורבה בהם התנועה.

אולי משום שהחודשים האחרונים משכו אותי פנימה, אלי. אל עין הסערה הפנימית. אל האור החדש. אל גרילנדת האורות המתחדשת. אל החלטות, ובדיקות מדוקדקות נוספות.

אני מודה שלאחרונה ניהול החיים הרב שכבתיים שלי מתיש ומאתגר יותר מתמיד.

זרועות התמנון של חיי ארוכות ככל שיהיו מתקשות לשלוט בכל.

במנעד הגילאים בבית שלי. בעדר המתבגרים מתבגרות הסוער בבית הגדול ובכל היתר.

היום כשפקחתי את העיניים קצת אחרי שש בבוקר ליום חדש משהו בי פעם אחרת. נשימה עמוקה, יציאה להליכה. אוזניות על האוזניים. הרוח הקרירה מסביבי. וכל צעד כל ניענוע יד אומר היא בת 12. היום היא בת 12.

אני מניחה שלא פעם אמרתי שבואי לכאן ורומנטיקה הינם כמו מזרח ומערב. התמונה המופלאה שלי במדי נזירה-אחות רחמניה מעומלנים איננה מחוברת למציאות.

אין קשר בין מה שאני יודעת ומבינה היום לבין תחילת דרכי כאם בית במשפחתון. לא בתפיסת עולמי, לא בניהול אותו יומיום סיזיפי ולא בהבנה עד כמה אני מסוגלת להכיל, להקשיב, להתמודד, לוותר, לנשום ולנשום ממש עמוק שוב.

ובעיקר להרחיב את הלב, לחמול ולאהוב.

היא הגיעה לכאן בשנה השלישית שלנו. עוד לא בת שש. קטנה מכפי גילה. מתוקה כמו מרנג. מתישה כמו טיפוס שאין לו סוף.

אף כפתור נמשים ושיער מקלות. כשמקבלים ילד צעיר כל כך חייבים לוודא שהוא יודע את הדברים הבסיסיים וכך מצאתי את עצמי מביטה בה בפליאה ובמבוכה בזמן שהיא התקלחה. תנועותיה נחושות יעילות. מסבנת בין אצבעות רגליה בחריצות. כן. היא יודעת להתרחץ. היא יודעת להזכיר שהיא צריכה לקחת תרופה ומתי. היא יודעת מה היא צריכה להביא לבית הספר בעוד יומיים ולא מניחה עד שתדע שיש הכל. כל מה שהיא צריכה.

במהלך שש השנים הללו היא פרקה אותי לחתיכות שוב ושוב. היא קרעה אותי לפיסות בכל פעם שנקרע ליבה שלה. היו רגעים שחשבתי שאי אפשר יותר. הלב המאוחה איים שלא להחזיק מעמד. היא ואני הודבקנו בכל דבק אפשרי. חוברנו ופורקנו שוב ושוב.

כמו קוים מקבילים חייה וחיי. כמו קו חופף לקו.

היא התרפקה עלי וביקשה שאלד אותה. היא חבטה בי והתנגחה מאשימה שאינני אוהבת אותה, שאני מתעללת בה, ואף פעם לא מקשיבה לה. היא חיבקה אותי והבטיחה שאותי היא הכי… ואז הטיחה בי שאני איומה ממש.

היא עמדה צורחת ומתייפחת במסדרון אין ספור פעמים. בכתה במיטה, ליד שולחן האוכל. ובכל פעם שבאו אורחים או חברים לבקר הקסימה אותם בעיפעוף קל.

היא טיפסה על ארון הבגדים בזריזות. ושכבה על השטיח בכבדות.

היא שלחה אותי למחוזות ילדותה למסעות קפואים וקשים מנשוא. היא חדה לי חידות ולא נתנה קצה חוט שיוביל לפיתרון.

היא הפגישה אותי לא פעם עם הקשים בפחדי, עם השואגים מבין השדים שלי.

היא הביאה אותי לידי ייאוש ממש לא פעם.

והיא גנבה לי את הלב. מצאה בו פינה משלה תקעה יתד ודגל, פרשה שמיכה הצטנפה ונרדמה לה. אצבעונית, שפירית אהובה.

והיום היא בת 12.

וכשחיבקתי אותה חזק ממש הבוקר אמרתי לה, את יודעת שאני מכירה אותך מחצית מחייך ובראש חלפה לי המחשבה שכל יום שיחלוף יטה את כף המאזנים ל"טובת" לא בבית. לא עם אמא.

אני ממעטת בזמן האחרון לספר על חיי במשפחתון כי אני עסוקה באיסוף.

אני אוספת אותי ומחברת חלקים שמזמן לא היו יחד. שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו לאחרונה.

אני מתיישרת ופוקחת עיניים. אוזני קשובות. לפעימות הלב, לדם הזורם בעורקי.

אני מונה את הפריטים. עורכת תחשיבים מדויקים. אני חדה וברורה לי כפי שלא הייתי מעולם. ואני חשה שאני ניצבת אל מול אי הוודאות הגדולה בחיי.

רק שהפעם, בניגוד לפעמים אחרות אני זימנתי אותה.

אני זימנתי את התזוזה את ההתחדשות. את הטרנספורמציה.

היא בת 12 ולראשונה אני מבחינה שנוצר בה מיכל. שחלק מן הדברים כבר נשארים בתוכה. שהיא אוצרת.

שהיא מסוגלת לרגע להיות ברגע. לשהות בו ולהנות.

אני אהיה בעוד טיפונת בת 44 ונראה כאילו מלאכת יצירת המיכל שבי הסתיימה. אינני עולה על גדותי. לא משתגעת לא מאבדת כיוון. יכולה בהחלט להיות ברגע. לכאוב לאהוב לנשום עמוק ולהמשיך הלאה.