יום שישי. אחת וחצי בלילה. בדיוק חזרתי מבילוי נחמד בעוד מסעדה חדשה "א-לה-שוק", אחת מיני רבות שנפתחו לאחרונה תחת הקונספט – "בואו תראו איך אנחנו מבשלים לכם וכך אולי לא תשימו לב שאנחנו לוקחים מכם לא מעט כסף עבור זה" – בה חגגנו יום הולדת לחברה. שתיתי מלא, אכלתי קצת פחות.
אחרי כמעט חודשיים של עבודה קשה ומליון אירועים משמעותיים בחיי, אני מרגישה כאילו לא "יצאתי" שנתיים. האנרגיות עדיין בוערות בי והרעב (לא רק לאוכל), מחפש מוצא. כמה סמסים לחברות לוודא מיקומן והאם אפשר להמשיך את הערב הזה במקום אחר, העלו חרס והחלטתי שאני נשארת בבית.
התיישבתי מול המחשב והחלטתי לבדוק מה קורה בעולם ה"פייס". מאז העבודה החדשה אני מבלה הרבה פחות במשכנו של מארק צוקרברג (שזה לא רע בכלל) וזה זמן מצויין לחזור לבדוק מה חדש ב"שכונה". מעבר זריז על הסיפורים המעניינים של הערב גורם לי להבין שמשם לא תגיע הישועה ולכן אני מחליטה לפנות לצ'אט. אחרי חמש דקות של שיטוט מעייף עולה לפתע הבחור, שלצורך העניין נקרא לו "החתיך". את החתיך הכרתי לא מזמן, דרכנו הצטלבו בשלב חיפושי הדירה שלי ואין ספק שזו הייתה התרשמות פיסית ממבט ראשון, פיסית ותו לא. נראה טוב החתיך, ממש טוב, ממש ממש ממש טוב. כמה טוב? "אל יווני-טוב".
השעה כמעט שתיים לפנות בוקר, אני בביתי והחתיך בביתו, זו נראית לי כמו הזדמנות לא רעה בכלל לניתוב האנרגיות שלי. "ער?" אני שואלת, ומוסיפה סמיילי קורץ (כאילו "ער?" לבד לא היה מספיק ברור). מכאן מתחילה לה שיחה קצרה ולא ממש משמעותית פרט לעובדה שהוא מספר לי שבדיוק חזר מאיזו מסיבת טבע אי שם בצפון ומצב הערנות/חדות שלו לא בשיאו. "אז לא", אני אומרת, "פעם אחרת, שטויות". "בלבלת אותי", הוא עונה, "עכשיו אין מצב שאצליח לישון, כמה דקות ואני מגיע". מהמם. אני מחכה.
בזמן שהחתיך בדרך, צצה לה שוב שורת הצ'אט והפעם זה מישהו אחר. המישהו הזה דווקא מעניין אותי, לא כל כך ברור למה ומה בדיוק אבל בניגוד לחתיך, שם ההתרשמות היא קצת יותר עמוקה, לא רק פיסית. נפגשנו כמה שעות קודם לכן במסעדה, ועכשיו לראשונה נוצר גם קשר ב"שכונה של צוקרברג". אנחנו מדברים מעט ולצערי, בדיוק ברגע שמתחיל להיות שם טיפה מעניין, ניחשתם נכון – החתיך דופק בדלת. אני מנתקת את הצ'אט ללא התרעה מוקדמת וניגשת לעניין שלשמו התכנסנו, החתיך.
אנחנו מתיישבים במרפסת, פותחים בקבוק יין לבן, שותים קצת, מעשנים קצת, מדברים קצת. הוא מעלה שוב את עניין היותו "עייף ודלוק" כהגדרתו משום שרק חזר מהצפון. גם אני מתחילה להרגיש קצת את האלכוהול והאווירה מתחילה מעט להתחמם. אנחנו מחליטים לעבור לחדר השינה, הוא הולך ואני, כמו היקית הטובה שאני, מגיעה כמה דקות אחריו משום שסגרתי את המרפסת והלכתי לשתות מעט מים (בכל זאת, שניים וחצי בקבוקי יין במהלך הערב עשו את שלהם).
שתי דקות מאוחר יותר (בי נשבעתי שהיו אלו שתי דקות בלבד), אני מגיעה לחדר ומגלה שהחתיך כבר לא איתנו, יותר נכון הוא כבר לא איתי. החתיך נמצא לגמרי במקום בו פנטזיות מתגשמות וסיוטים נוצרים. כן כן רבותיי, החתיך ישן. לא מנמנם, לא מנקר, לא נח טיפה – י ש ן!!
"אוקי" אני אומרת לעצמי, "שטויות, קצת מגע, קצת טיזינג והוא מתעורר". אז זהו, שלא. מגע קל הופך מהר מאוד לאגרסיבי וניסיונות עדינים להעיר ו/או לגרות עוברים למעשים שבמקומות מסוימים עלולים היו להושיב אותי במאסר על הגדרתם כ"מגונים". החתיך לא קם.
השעה כבר ארבע לפנות בוקר כמעט ואני מתחילה להרגיש את הייאוש. אני מחליטה ל"עשות קצת רעש", אולי זה יעזור. אני הולכת לשרותים, טורקת דלתות, מדליקה את האור בחדר ומכבה אותו שוב. שנייה לפני שאני מחליטה "לעשות פאנלים" אני מביאה לי לשתות, מתיישבת על המיטה, מסתכלת על הsix pack"" ששוכב לי במיטה ולא זז ובא לי למות. טוב בא לי סקס ורק אח"כ למות אבל אף אחת מהאופציות לא ממש נראית באופק.
חושבים שזה גרוע? תנו לי להפתיע אתכם, זה מחמיר. האל היווני הזה ששוכב לי במיטה כנראה לא סתם ישן, הוא ישן ממש אבל ממש עמוק. איך אני יודעת אתם שואלים? כי איפשהו בין שלב ההרדמות שלו לבין הרגע הזה בו אני יושבת, מתבוננת בו ותוהה על מר גורלי, אחז אותו הדיבוק ולא סתם דיבוק, "תמרי הנגר" בא לבקר.
אף פעם, בחיי, אף לא פעם אחת, שמעתי גבר נוחר כך. המבט המיואש בעיני הופך אט אט לאימה נוראית. זה לא קורה לי. לא רק שהחדר (והבית כולו) נשמע כמו המפעל של "5 נגרים" רגע לפני הפסח, כל מה שידעתי בעבר על איך ל"השתיק" גבר שנוחר, לא עוזר. לא מגע, לא בעיטה קטנה, לא דחיפה, לא סתימת אף – כלום! הוא לא מתעורר וממש לא מפסיק.
בייאושי אני פונה לחברה (זו שבמקרה גם הכירה לי אותו בזמנו, ועל כך היא עוד תשלם) ומסמסת לה בבקשת עזרה. היא מציעה לי לשחרר. "הוא דלוק מהמסיבה, לא תצליחי להעיר אותו עכשיו, תניחי לזה. לכי לישון ובבוקר תשלימו חוסרים". "ססססאעמק" אני עונה לה, אבל מחליטה שהיא צודקת וכנראה אין לי ברירה, אנסה לישון עכשיו ובבוקר הוא יפצה אותי על הפיאסקו הזה.
מבט זריז על מנח גופו של "אפולו" שהחליט לישון באלכסון, מבהיר לי שאין מצב שאני מצליחה להשתחל למקום החביב עליי במיטה שלי ובטח שאין מצב שאצליח להזיז אותו. הנחירות הולכות ומתעצמות ואני מחליטה, בלית ברירה, לחלץ לעצמי את הכרית שלי וללכת לספה.
עלובה שכמותי, חולצת נעליים ונשכבת במיטב מחלצותיי שנבחרו לאותו ערב במסעדה (שכרגע נראה כמו זכרון ילדות) ומנסה לישון. השעה חמש לפנות בוקר, הסלון כבר מואר כולו מאור ראשון, לא נוח לי והחתיך עדיין מרעיש. לבסוף אני נרדמת, זו לא שינה מתוקה ורציפה, אבל אני ישנה, תודה לאל.
בחמישה לאחת עשרה אני פוקחת עיניים פעם ראשונה, עדיין עובדים בחדר השני. אני חוזרת לישון, עייפה, רעבה ולא מסופקת. רבע לשתים עשרה, אני מתעוררת שוב, שקט בבית. אני מתרוממת לאיטי מנסה להבין מה קורה. המפתחות והאייפון של החתיך כבר לא על השולחן בסלון. הוא איננו.
צהריי שבת. אין חתיך, אין סקס ואין לי אוכל בבית. הרעב מכה בי שוב ואני נזכרת ששנייה לפני שהחתיך הגיע, הייתי בשיחה עם המישהו האחר. ההוא שמעניין אותי. "יופי מטומטמת" אני מלקה את עצמי, "לא רק שלא שבעת מהחתיך, גם ניתקת למעניין (שבמקרה הוא גם מסעדן, וחתיך בעצמו) את הצ'אט בפנים".
אני שוטפת פנים, ומבינה שוב, שבפעם הבאה שאהיה רעבה ומלאת אנרגיה, לא כדאי לסמוך על גבר שאני לא מכירה לדאוג לי. לבשל, אני הרי יודעת. גם לאכול. ונכון שאומרים שמי שאוכל לבד מת לבד, אבל היי, לפחות לא אמות מרעב, על הספה.
