.
החיים הרביצו היום מופע כמו שהם יודעים. מופע של גם וגם. הביאו אותה בעוד קלישאה אבל אחת אמיתית, כמו בעצם רוב הקלישאות.
המפעל המוגן שבו אני עובד הוא חלק ממרכז תעסוקה שמשרת חניכות וחניכים עם מוגבלות שכלית התפתחותית. קבוצה קטנה של חניכות וחניכים מגיעה אלינו כל בוקר למפעל ועובדת בו לצד 70 עובדות ועובדי המפעל שהם נשים וגברים עם צרכים מיוחדים, שזה אומר נכויות פיזיות ונכויות חושיות והפרעות נפשיות ומחלות שונות וכמובן שילוב של כל אלה ובעיקר היסטוריה מתמשכת של חיים שהתאכזרו וממשיכים להתאכזר.
אתמול בערב חניך מאותה קבוצה קטנה נפטר באופן פתאומי. בחור צעיר, בן 29, ישב ליד אבא שלו ובן רגע חדל להיות. פשוט כך. והבוקר היה עלינו להודיע על כך לחניכות ולחניכים במרכז היום ולעובדות ועובדי המפעל. ולפני – לדבר עם הצוותים, עם המדריכות והמדריכים, להכין את כולם, לגבש תוכנית פעולה, להבין כיצד לפעול, להבין איך הנשים והגברים שאנו אמונים על שלומם יגיבו ומה זה יעורר אצלם ואיך עלינו לנהוג היום ומחר ובימים הקרובים ובתקופה הקרובה. חלק מתפקידיו של העובד הסוציאלי.
במקביל, עמדנו לערוך הבוקר טקס פרידה לגבר מבוגר שעבד שנים רבות במפעל ובעקבות הידרדרות קשה במצבו הבריאותי לא יכול להמשיך לעבוד. הטקס תוכנן, החברות והחברים לעבודה התכוננו, הכיבוד נקנה וכך גם המתנה והעציץ וכמובן התעודה והעיקר – אותו אדם, נקרא לו איציק לצורך העניין, עמד להגיע למפעל לקראת עשר וחצי והגעתו היא לא עניין של מה בכך ובשורה התחתונה לא ניתן היה לדחות את הטקס, בטח לא מעכשיו לעכשיו.
וכך כינסנו את כל עובדות ועובדי המפעל ואני מצאתי את עצמי עומד מולם ומבשר להם על מותו של החניך הצעיר, שחלקם הכירו אותו כי עבדו יום יום בסמוך אליו, חלקם לא הכירו אותו כלל וחלקם הכירו אותו מקרוב במשך שנים, מהשכונה, מההוסטל, ממסגרת משותפת קודמת.
והיה עצוב והיה הלם והיה בכי ונסיונות לנחם ובעיקר אינספור שאלות כי לך תתפוס מוות ולך תתפוס מוות שאין בו שום מידת קונקרטיות כי האדם לא מת אחרי מחלה ממושכת ולא מת כי נדרס ולא מת כי נפל ממרפסת, אלא פשוט חי רגע אחד וחדל לחיות ברגע שאחריו. ואולי זה יכול לקרות גם לנו, ומה זה בן אדם? עלה נידף, ולך תדע והאם יודעים מה בדיוק קרה לו ואיך ולמה ומתי ההלוויה.
כולם חזרו אל אולמות הייצור ולנו נותרה רבע שעה להכין את חדר האוכל לטקס הפרידה מאיציק, שהגיע בינתיים. ערכנו שולחנות, פיזרנו את הכיבוד, חתכנו את הפירות, הוצאנו את השתיה והאמת – היה חגיגי לתפארת. פשוט ויפה ומזמין. ואז כולם חזרו אל חדר האוכל. וזה לקח זמן. יש כסאות גלגלים והליכונים ומקלות נחיה ואנשים שמאד מתקשים ללכת והתארגנות וישיבה והדהוד הבשורה הרעה מלפני חצי שעה.
מנהל המפעל, איש יקר ואוהב אדם, נשא דברים ודיבר על איציק יפה ובחום והתוכנית היתה שעוד חבר וחברה לעבודה יגידו כמה מילים. והם אמרו. ואז עוד חבר לעבודה ביקש לדבר ועוד אחד ועוד אחת ומפה לשם יצא שכמעט עשרה מהן/ם נשאו דברים. נשים וגברים שאינם מיומנים בהתנסחות ודיבור, עבור חלקם פעולת הדיבור עצמה קשה ומורכבת. אינן רגילות לדבר מול קהל, אינם מנוסים בהבעת רגשות. במעט מילים, בחסכנות, בפשטות, הן/ם הביעו יותר חברות וקרבה והערכה וחום ואהבה מכפי שמישהי או מישהו מאתנו יכול היה להעלות על הדעת. ואז חבר נוסף לעבודה, נקרא לו דוד, גבר דתי בן 62, נמוך והולך בקושי רב, ביקש גם הוא לברך. הוא ניגש אל איציק, עמד לידו ובירך אותו בברכת כוהנים. ואני, אפיקורס שכמותי, מה לי ולברכת כוהנים, התרגשתי עד בלי די. ממש ראיתי איך הברכה יוצאת לה מעומק לבו של דוד ונכנסת אל תוככי לבו של איציק ובדרך מתגנבת גם אל הלבבות של כולנו. ואחרי הברכה דוד חיבק את איציק ונשק ללחיו ומה אגיד – אלה היו רגעים מפתיעים של שמחה ואופטימיות. במקום הלא פשוט הזה, עם האנשים שעול הקיום וקושי החיים מלווים אותם רוב דקות היום, ואחרי בשורת המוות הפתאומי שהתבשרו קודם.
ואחרי כולם איציק עמד ודיבר. עומד בקושי, זז בקושי, מבלה בבתי חולים יותר מאשר בחדרו הקטן שבדירת בנו, חולייו מאיימים להכריעו, נרגש ודומע, הודה לכולנו, חברות וחברים לעבודה וחברות וחברי הצוות ואמר שאיש מעולם לא חגג לו כך ולא שימח אותו כך ולא העניק לו כך. זה היה גם עצוב וגם גרם לאושר רב. והוא דיבר על המפעל ועל ההצלה שהוא מהווה עבור מי שעובדים בו, האפשרות לצאת מהבית, לא לטפס על הקירות, לא להיות לבד וכן להיות יצרנים ולהרגיש בעלי ערך.
לא לעתים קרובות נקרית בדרך הזדמנות כזו לתקווה קטנה ולתחושה של משהו שכולו אי שלמויות שיוצרות יחד את המשהו השלם ביותר.
ואז המשיך היום, באינטנסיביות הרגילה, ברכבת ההרים הבלתי פוסקת של אירועים ושיחות ותמיכה ופניות לכל גורם אפשרי ופתרון בעיות ופגישות ותיאום ועדות וסנגור והכלה ועצבים ותסכול ועשיית הבדל וכתיבה ותיעוד ובלתמים לרוב ותשומת לב שנחלקת ונחלקת ונחלקת ואז האוטובוס המיוזע ישירות לגן, לאסוף ולקחת וחוג ומשחקים ואוכל ומטלות הבית וכל שאר הירקות עד לרגע שבו תפסתי לעצמי קצת זמן וכתבתי את זה ואפשרתי לעצמי להיזכר בבשורת המוות של הבוקר, מוות של אדם שרק אתמול הסתובב לידי ואפשרתי לעצמי להרגיש.
\\