כרגיל, כמו טמבלית, הגעתי מוקדם והתישבתי בחדר ההמתנה ההומה. מהחדר מולי יצאה אישה עם מבט לא מרוכז. שאלה אם אני בתור. חייכתי אליה. היא אחרי. לא, אצלנו מושכים כבר הרבה זמן אבל עד שאגיע לחדר הזה יש לפני עוד שנים של דיונים, הוכחות, בדקנים למיניהם וחוקרים, כנראה. לא, אני לא בתור. יש לי עוד הרבה שנים עד שאגיע.
חייכנו זו לזו, והחלפנו שברירי מידע, וכאב גלום במשפטים קצרים. הסכמנו שאנחנו עם זוגיות גמרנו (היא אמרה שהיא לא מתקרבת יותר לגברים, ואני חשבתי שעם מלחמה על החיים של ארבעת ילדיי, משרה סופר מלאה, כביסה, כלים, קניות אוכל, השרדות, למי יש זמן בכלל לחשוב על להתקרב למשהו), הסכמנו שהכי טוב לבד (נראה לי שהיא חשבה מניקור-פדיקור. אני חשבתי על חצות, אחרי שהארבעה במיטות, אחרי עוד יום מתיש, עם כוס קפה וערוץ ההיסטוריה, מתכוננת לקום בשש למחרת. בלי הפרעות ובלי ציפיות), ושהתחלנו לפני הרבה שנים עם כל כך הרבה תקוות (והשברון היה לשתינו בעיניים).
עורכת הדין שלי הגיעה, וגם שלה. אנחנו הסתודדנו, הן הסתודדו. קראו אותנו לדיון. קמנו להכנס. היא נפנתה אלי, נגעה בי בכתף ואמרה לי שהיא מברכת אותי, שאת היום הזה אסיים בכל זאת, חופשיה כמוה. חייכתי במבוכה. כל כך מחוץ להקשר. עוד שנים לפניי. בכל זאת, היא טפחה על החזה שלה, אני מברכת אותך בחופש שלי היום.
מה אוסיף. הדיון הלך והתמשך, כואב כרגיל. בשניה של חסד לא ברור הגיעה תפנית מוזרה ביותר. מצדו זה נגמר. אם זה נגמר – זה נגמר. והדיינים מקיימים מצוות. ובסופו של יום הייתי חופשיה כמוה.
[מוקדש לאישה הזרה שבימי מדמנה, גם שלה, גם שלי, מצאה כוח לברך אותי]