הייתי גרה כאן, אני אומרת לע. כשאנחנו נכנסים בפעם השנייה השבוע לאיקאה.
הפעם הראשונה היתה טעות. טעות של בילוי באיקאה במוצאי שבת.
כשאנחנו מתקרבים למגרש החנייה הוא כבר מלא, ואת הסללום הבלתי ייאמן בין כריות, ספות, שולחנות, מנורות ועוד דברים שלא צריך, ממלאות משפחות שכל השבת חיכו כבר שהיא תצא ואפשר יהיה לנסוע לאיקאה.
המוטיב חוזר על עצמו.
הבעל דוחף עגלה שיש בה או ילד או כריות, מצעים, כוסות שאין מה לעשות איתן, וסט שלם של כפות עץ שמתאימות רק לידיים של שוודים מסוקסים, והאישה מובילה.
על כתפה הסל הצהוב הזה, בידה העיפרון הקטן והחמוד והדף בו רושמים את המק"ט ומספר המעבר.
איקאה זו תופעה. היא גורמת לאנשים להיכנס אליה נשואים ולצאת ממנה בדרך לרבנות, והכל בגלל ארון לבן בשם BRUSALI, שנראה כל כך
יפה בקטלוג, והנה, כשעומדים מולו הוא פתאום לא מתאים.
לא בגובה, לא ברוחב ולא בעומק.
אמרתי לך! מחמם מנועים הבעל, והאשה כוססת את העיפרון, ויודעת, הו, כמה שהיא יודעת שהוא צודק, אבל זה הארון שהיא ראתה בקטלוג ואת הארון הזה היא רוצה. BRUSALI חמוד משלה.
הדרך לריב מהירה, ובאיקאה, אין לאן לברוח. רק להתקדם הלאה, ביחד, לאורך החיצים על הרצפה, אחרת תאבדו אחד את השני אם לא לעד, אז עד היציאה.
לאורך הדרך, יושבים גברים על כל הכסאות והכורסאות האפשריות, ואני נשבעת לכם, שראיתי גבר אחד ישן על מיטת FJELLSE או HURDALE, מחבק אחד מדובי הקואלה ממחלקת הילדים.
מה יש שם בענק הריהוט השוודי שעושה לנו את זה? את החשק לרהט את הסלון שלנו בדיוק ככה, עם הארונית הזו, או להגיע להארה שלא ייתכן בשום פנים ואופן שהמטבח שלנו יהיה שלם בלי רימפורסה מתקן לסכינים 7*24*20 במבוק?
הזוגיות הרי תחזיק שם מעמד בדיוק כמו סט הכפות ב – 7.90, ואם תצאו משם בכל זאת מאושרים, אבל סחוטים, אחרי שטעיתם בין מסדרון בי לסי, אפילו הנקניקייה לא תנחם אתכם.
בכלל, אני חושבת שהמגשר הזוגי הראשון שיבנה לו בוטקה קטנה ביציאה, מסדרת KOLPAS מעץ מלא ככה שתחזיק מעמד גם בגשם, ידפוק שם קופה שחבל על הזמן.
ונדמה שכולם משפצים. וכולם מחליפים סלון. וכולם צריכים ספה נפתחת, וכולם חייבים, אבל חייבים לצאת משם עם משהו. נשבעת לכם שפעם יצאתי משם עם שקית אחת קטנה של מתלים למגבות, ואפילו הקופאית הסתכלה עלי ברחמים.
אז בחרנו ספרייה, אפילו כפולה, והבאנו אותה הביתה.
ומאז, חיינו אינם חיים, בטח לא כמו שהכרנו אותם קודם. הם בנויים מסוגים שונים של ברגים,כפיסי עץ, מברגי פיליפס בגדלים שונים, והכי חשוב – מברג אלן. כן, כן, מברג הנסיכה הלן, שאין לי ספק שלנסיכה הלן ולקרובים לה יש תמיד מברג כזה בכיס המלכותי למקרה שתצטרך להבריג משהו של איקאה.
שעתיים לקח לנו לבנות את הספרייה הראשונה, אחרי שגילינו באמצע שהרכבנו את ההוא לזה הפוך, ויש צורך לפרק, ולהרכיב שוב את הזה להוא. את הספרייה השניה כבר לקח לנו לבנות שעה, טוב כבר היינו מומחים וההוא נכנס לזה על הפעם הראשונה.
עכשיו נשאר רק להזיז את המחשב מימין לשמאל, להסתיר את כל החשמלים, לחבר את הרמקולים, למצוא מקום לראוטר ולהחזיר את הכל בסופו של דבר למקומם המקורי, ולדחוף לקיבינימאט את המדפסת שבגללה התחלנו עם כל הבוג'ראס הזה!
התרחקנו אחורה, למרכז הסלון והסתכלנו על הספרייה החדשה, הלבנה והיפה שלנו.
מקסים! אמרנו אחד לשני, איך לא בנינו את זה קודם? איך עמד הקיר בלי הספרייה עליו?
אני יכול לנוח? שואל ע. ומעסה את גבו הכואב, בטח, מתוק שלי, אני אומרת לו, תנוח, כי בשבוע הבא אנחנו נוסעים לאיקאה לקנות מדף שיתאים בדיוק לראוטר.
