ברוכים הבאים לסלונה שלי

כבר בבית-הספר היסודי הייתי המעצבת של הכיתה, ובתיכון הייתי עסוקה בלשכנע את המורים, שאני יכולה להקשיב וגם לשרבט במחברת (זה היה בימים בהם הפרעות קשב עוד לא היו באופנה). כשהחלום שלי להתקבל ל״בצלאל״ לא התממש, למדתי שלוש שנים עיצוב גרפי ב״ויטל, המרכז ללימודי עיצוב״, שהיה אז בית-ספר חדש בשכונת פלורנטין (שגם לא היתה אז מה שהיא היום).
בזמן הלימודים וגם אחריהם, עבדתי בכמה משרדים לעיצוב גרפי ומהר מאד הבנתי, שלמרות שהגשמתי חלום ואני עובדת במקצוע בו חשקתי, אני לא מאושרת. הרגשתי כמו אריה בכלוב, לא התאים לי לשבת מול מחשב בין ארבע קירות ולחכות לרגע בו הבוס ישלח אותי לקניות בסופר. כבת מזל תאומים הזקוקה לחופש ומרחב ומשתעממת בקלות, הבנתי, שבעיקר לא מתאים לי להיות שכירה.
עד היום אני תוהה, איך כבר אז בתור נערה צעירה, היו לי התובנות האלה.

תוך כדי עבודה במשרד עיצבתי מוצר דקורטיבי, וביום ששי, היום הפנוי שלי, נסעתי בין חנויות מתנות והצעתי את הסחורה. ההתלהבות היתה גדולה, ובזכות בן-זוג תומך, אז חבר והיום בעל, שהאמין בי ודחף אותי, החלטתי לעזוב את העבודה כמעצבת גרפית ולפתוח עסק עצמאי.
וכך, בקבוק זכוכית אחד שמילאתי בשמן זית עם תבלינים דקורטיביים ונתתי מתנה לחמותי, הפך מהר מאד למפעל קטן, שהעובדת הראשונה בו היתה… חמותי. היו לי ליין למטבח וליין לאמבטיה, ושיווקתי בעצמי לעשרות חנויות מתנות, מקרית-שמונה ועד אילת.
את ״בהרת״ סגרתי אחרי כמה שנים של הצלחה, כשהחלטנו לעבור אל מעבר לאוקיינוס, בעקבות הצעת עבודה שקיבל בעלי. ומהעסק, שהיה לפני עידן התמונות בנייד, לפני הפייסבוק ולפני שהיתה לי אפילו כתובת אי-מייל, נשארו לי רק זכרונות.
ההחלטה לסגור את מי שהיה ה״בייבי״ הראשון שלי ולעבור למקום שעד אז לא שמעתי את שמו, לא היתה קלה.

עברנו לנשוויל, טנסי, בירת הקאנטרי מיוזיק של ארה״ב, עם ילד בן שנתיים וחצי, אנגלית מקרטעת, ואני בחודש השביעי להריון, בדיוק חודשיים וחצי אחרי נפילת מגדלי התאומים.
עברתי וגיליתי כי טוב… גיליתי כמה הייתי זקוקה לחופש אחרי שנים של עבודה קשה, גיליתי כמה נחמד להיות Stay at home mom ולהנות מחופשת-לידה אמיתית, נהניתי לפגוש אנשים חדשים ונהניתי אפילו להיות ״אשתו של…״ לפעמים.

חודשים ספורים אחרי שעברנו, בשיחת טלפון מיקרית, עם חברה שעברה לניו-יורק באותה תקופה, שמעתי ממנה שהיא עושה חרוזי זכוכית ונדלקתי. כמה חודשים א״כ, בחנות זכוכית קטנה ומלוכלכת, למדתי בסוף שבוע ארוך אחד את כל מה שצריך לדעת כדי להתחיל להכין חרוזי זכוכית. הייתי מוקסמת, ועד היום אני מתארת את העבודה שלי כקסם. בסיום הקורס הבנתי, שהאינטואיציה שלי שוב לא איכזבה אותי ושמצאתי את הייעוד המקצועי הבא שלי.

לפני חמש שנים חזרנו לארץ, אני, בעלי, שעדיין מחלק את זמנו בין הארץ לארה״ב ושלושה ילדים, התינוק שהיה בן שנתיים וחצי חזר לכיתה יוד. שנה אחרי שחזרנו פתחתי את סטודיו חלומותיי בחצר ביתי בכפר-אז״ר, ואין דבר שאני יותר אוהבת (טוב, נו… יש עוד כמה) מאשר להכנס לסטודיו, לפתוח את המבער, להדליק מוזיקה וליצור את חרוזי הזכוכית ומהם תכשיטים ייחודיים.