הכרתי פעם מישהי, מנחת סדנאות, אישה מאד רוחנית, שבמפגש של כמה דקות רצתה לשפר את חיי והציעה לי לעשות כל יום משהו חדש, משהו שעוד אף פעם לא עשיתי, משהו בפעם הראשונה..
הרעיון מאד מצא חן בעיני. הרגשתי פתאום, שניתנה לי לגיטימציה לעוף לשמיים, לצמוח, להגיע למקומות שרציתי להיות בהם ועד היום לא העזתי.
הרבה פעמים בחיי לקחתי יוזמה והחלטתי לבד, אבל עכשיו בפעם ראשונה עשיתי זאת בלי לחשוב מה יגידו.
בפעם הראשונה התגרשתי וניהלתי את הגירושים שלי בלי עורכי דין – לבד, בפעם הראשונה קניתי בית – לבד, בפעם הראשונה רכשתי רכב – לבד, בפעם הראשונה נסעתי לחו"ל ותכננתי הכול – לבד, בפעם הראשונה ישבתי במסעדות, בהצגות, בהרצאות – לבד, אפילו טעמתי טעמו של חשיש פעם ראשונה בגילי המופלג, הכול פעם הראשונה…
מצאתי שאני ממש גיבורה אבל – לבד.
הלבד, היה לי ממש בסדר וכל הישג נוסף של "פעם ראשונה" שימח אותי ומילא אותי גאווה.
עד ש……. הגיעו ימי ה-"פעם ראשונה" מסוג אחר.
פעם ראשונה של "קשה לי" על דבר מה שבעבר עשיתי בקלי קלות, פעם ראשונה של "לא מסוגלת" כשבעבר הייתי מסוגלת, והמילה הזאת בכלל לא הופיעה בלקסיקון שלי, פתאום הופיע המשפט "תעזרו לי בבקשה", מילים שבעבר לא עברו את דל שפתי.
מה עוד יקרה לי בפעם הראשונה?
והנה יום אחד קצת לפני הניתוח להחלפת הברך הגעתי לשיא חדש, נכנס לחיי ייצור זקוף חזק שאפשר להישען עליו ולסמוך שיתמוך בי, יעזור לי לעבור רגעים של קושי, מקנה לי תחושה שאני לא לבד, ושמו בישראל – מקל הליכה.
כבר התרגלתי לבקר כל שני וחמישי בקופת חולים אצל רופא כזה ואחר, אני כבר אורחת קבע בבתי מרקחת, מעבדות, מכוני צילום, אבל לא חשבתי שאגיע כל כך מהר לחנות ל"אביזרי נוחות לגיל השלישי".
(הדפסתי בטעות בגיל השלילי…..- מה פסיכולוג היה אומר על זה? )
ואם נחזור לחנות, אז חנות מדהימה עם מוצרים שבאמת יכולים להקל על קשישים, אבל מה לי ולחנות הזאת? ביקשתי מקל הליכה, ומיד הסברתי ש -"לא, לא, אין צורך במשהו פרחוני, יפה, מצויד בפנס, מתקפל ויקר כי הרי אצלי זה יהיה בשימוש רק לזמן קצר עד לניתוח, שלאחריו אהיה שוב בסדר כמו פעם".
האומנם??????????????
הרי יום שעובר לא חוזר, ולמרות שאני עוד חולמת על נעורי בריאותי וגופי של פעם, הם לעולם לא יחזרו.
הנה, אני מכריזה בזה בקול רם ומודה בפני עצמי ב- פעם הראשונה: הזיקנה הגיעה לפתח דלתי.
בכל דבר רע יש משהו טוב, אז הידד, שוב הצלחתי לעשות משהו בפעם הראשונה !
