Self Made Woman
גדלתי בבית עם אמא פמיניסטית. אני לא יודעת אם היא הגדירה את עצמה ככה – אבל היא חיה את עצמה ככה . חזקה, עוצמתית, דעתנית, אמא שהנהיגה את המשפחה. היא גם גידלה אותנו ככה – לממש את עצמינו, ללמוד, להצליח.
אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה – בגיל שש וחצי עלינו לארץ כל המשפחה. מי שחווה הגירה יודע שזה אחד האירועים המטלטלים בחייו של אדם. ארץ חדשה. תרבות חדשה. חברים חדשים. שפה חדשה. כולם מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים. אבא שלי עבד מבוקר עד ליל ואמא שלי נסעה בשלושה אוטובוסים ללמוד מחדש להיות גננת. אני ואחותי לא ראינו אותם כמעט. זו תחושה דומה ליתמות. היינו רב הזמן לבד. למדנו את השפה לפני שההורים שלנו הצליחו. איבדנו את מקור הסמכות התרבותית שלנו , אבל ניתן לנו חופש בלתי רגיל. רק אני הייתי אחראית על עצמי. על הלימודים שלי. על שעות הפנאי שלי. על החיים שלי. אני זוכרת שהייתי כותבת לאמא שלי את עבודות הסמינרים שלה. מבשלת לעצמי. דואגת לעצמי. היו בזה המון אתגרים – אבל שם גם למדתי את החוזקות שלי . החוזקות של זו שמחליטה על עצמה.
(צילום מארק אלפר)
הסללה – כמו כל ילדה סובייטית טובה אחרי שסיימתי צבא הלכתי לאוניברסיטה. תואר ראשון ביחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. האמת היא שסבלתי נורא. היה לי משעמם. חסר מעוף. נטול יצירתיות. שרדתי בקושי שלוש שנים. היו למשפחה שלי ציפיות ממני – שאהיה מנהלת של מוסד כזה או אחר. שאפתח קריירה ניהולית ממשגשגת. אבל אני רציתי משהו אחר. לא ידעתי מה זה המשהו הזה. אבל ידעתי שמשרה קבועה מ8:00 עד 17:00 אינה בשבילי. אז עוד לא ידעתי להגיד למה. כל מה שהיה לי זו תחושה פנימית שמה שמצופה ממני – אינו בשבילי.
באג 2000, גשם של מטאורים ופיה יפיפייה – באמצע השנה השלישית ללימודיי, בערב המילניום, כשכולנו חשבנו שהיקום הולך לקרוס לתוך עצמו (בגלל תקלה שלא קרתה – באג 2000) נסענו חבורה קטנה של אנשים למדבר. מסיבת טבע. במיקום יפיפה עם שמיים זרועי כוכבים. זה היה לילה מיוחד. הרגשנו את זה באוויר. באחד מרגעי השוטטות שלי הבחנתי במקבץ אורות במעלה הגבעה. כמובן שהלכתי לבדוק מי נמצא שם ויצאה לקראתי אחת הנשים היפות שראיתי מעולם. מן גרסה פראית של יעל בר זוהר. שרון. קראו לה שרון. כשהיא ראתה אותי – היא קראה לבן זוגה ואמרה "יוחאי, תראה, פיה, הגיעה אלינו פיה". התאהבנו בן רגע ונשארתי איתם כל הלילה. כששאלתי את שרון מה היא עושה בחיים, שרון ענתה בחינניות "אני רקדנית ושחקנית". כששמעתי את זה נפלטה ממני האמירה " יא… זה שני הדברים שתמיד רציתי לעשות", אז שרון. בפשטות היפה שלה – אמרה לי "אז תעשי. מה עוצר אותך? " ואני – התבלבלתי לגמרי – ואמרתי "לא, לא, אהבה לא הופכים למקצוע. לא מקלקלים אהבה עם מציאות" . שרון צחקה בפה גדול ואמרה לי "מה איתך? זה בדיוק מה שצריך לעשות". לא יכולתי להסביר לה שאני מתה מפחד, שאני לא יודעת אם בכלל יקבלו אותי ואם אני מוכשרת, ושלמדתי להסתיר ולהגן על החלומות. שרון שסיימה זה מכבר לימודי משחק ואמרה לי שהיא מתלבטת אם להיות אמא או לטפח את הקריירה שלה כשחקנית. אני הרגשתי שזו האמהות שבוערת בה. שהיא הולכת לשם.
באותו לילה דברנו המון. על חלומות, ומימוש, וללכת אחרי הלב, והתאהבנו שלושתנו עד וכולל הזריחה.
כל הלילה נפלו מלא כוכבים בשמיים.
אני ביקשתי ששרון תהיה אמא ושרון בקשה בשבילי שאני אתקבל לב"ס למשחק.
ב29/10/2000 ביום שבו התחלתי את לימודי המשחק ביורם לוינשטיין שרון הפכה לאמא וילדה את ביתה הבכורה – נוגה – על שם הכוכבים שהאירו לנו את השמיים באותו לילה – כי שתינו ידענו שזה יותר מצרוף מקרים. שיש סיבה ומסובב בעולם.
מגרש משחקים – לימודי המשחק שינו את חיי מן הקצה אל הקצה. גיליתי את עצמי. גיליתי את שפת בני האדם. את הכוח המופלא שבביטוי העצמי. את היופי שביצירתיות. את הכוח של המשחק לעשות שינויים מטורפים בחיים. אני לא אותו האדם שהייתי לפני שהתחלתי ללמוד משחק. כל מי שלמד משחק יגיד את אותו הדבר. מהלימודים יצאתי לדרך. חצבתי את דרכי במו ידיי. עליתי על במות. הצטלמתי לסרטים. נסעתי לפסטיבלים ברחבי העולם. זכיתי בפרסים. מימשתי את עצמי. הבנתי שמשחק לא מתקיים רק על גבי הבמות. הוא חלק מחיי היום יום. שיניתי כיוונים הרבה פעמים. עברתי לצד השני של המצלמה. הפכתי לתסריטאית. בימאית. כותבת. חוקרת את עולמות החלימה. פיתחתי פטיש קשה לדימויים ויזואליים. כל מה שקשור באנשים ויצירה. כל פעם הקשבתי ללב שלי. למצפן הפנימי שלי. אני לא שוכחת את מה שאמא שלי תמיד אמרה לי – תחיי את החיים. תעשי מה שטוב לך. תממשי את עצמך. תעופי. אין שום דבר שעוצר בעדך.
עבר הווה עתיד – היום אני ממשיכה ללכת בנתיבי היצירה והמימוש. ומלבד המימוש הפרטי שלי יש לי סדנאות להתפתחות אישית באמצעות משחק ומצלמה. אני מאמינה בכלים האלו. אני חושבת שהם עוצמתיים, שהם מאפשרים ליצור תנועה ושינוי בחיים. כשאני עובדת עם אנשים אני תמיד אומרת – לכל אחד מאיתנו יש מתנה ועלינו להבין מה היא ולממש אותה – לא רק בגלל האושר הפרטי שלנו – כי אני באמת מאמינה שהמתנות שקיבלנו לא שייכות לנו – אנחנו רק הצינור שמעביר אותן לעולם, המתנות שלנו הן ההשראה שלנו לשאר בני האדם.
אז נעים מאד
אני מאיה
אנחנו עוד ניפגש הרבה מאד כאן
יום האישה שמח
(צילם – אייל סביון)