בעל חיים מאת רון דהן, הוצאת בלה לונה, 2018. פרוזה. 87 עמ'.
קטונתי מלהכיל יצירת אומנות מקצה אחד שלה עד לשני, הקוצני. מי אני ומה אני. רק את הגוון הבתולי של הקריאה אפשר להניח פה. ולבקש מפעם לפעם לבחון את גבולותיה מעבר לאינטימיות שבין קוראת לטקסט.
"בעל חיים" הוא כמו סרט בשוט אחד ארוך. פרוע, אחראי וממכר. גבר נשוי נוסע לפסטיבל משוררים בליטא ומשאיר בארץ את אשתו, ילדיו, המאהבת ואהובות נוספות, כמו זנב ארוך של משקולות מסמאות, מעכבות.
הדרך מזמנת לו נשים מכוונות, דעתניות, נופים מכשפים, חדרי מלון, אמנים קונפורמיסטים, אלימות, אוננות, שכרות, קיא של מיאוס ועורבים שמבשרים על הפגרים ועל ריח המוות של הרוח, כמו שהכרנו אותה. "וכל הזמן העורבים, העורבים. צורחים וערניים, על צמרות העצים ועל גגות בנייני האבן ועל הדשא ועל פחי הזבל ועל פסל העץ ועל המדרכה ומאחוריי ומצדדיי. בכל מקום בעולם הם מלווים אותי. שחורים ונהדרים. אני זוכר אותם ביפן, בוהקים בשחור כנגד לובן עצי הדובדבן, צורחים את מות האביב." עמ' 34
מות האביב, אפוקליפסה עכשיו. הביטוי הגשמי, המלוכלך ביותר של האדם. "סביבי יושבים כעת משוררים שאוכלים נקניקיות לארוחת בוקר, נוגסים בפי הטבעת של חזיר כזה או אחר. בולט ברעבתנותו המתרגם הליטאי שדוחף לפיו נקניקייה שלמה וארוכה ומקצר אותה בביסים גדולים עד שהיא נעלמת כולה בפיו. בקלות אני יכול לדמיין אותו מלקק חור תחת של פרה". עמ' 30.
בשיעורי פולקלור באוניברסיטה העברית מלמדים על מוטיב הניקיון והלכלוך בשפה. בחברה הגרמנית של אחרי המלחמה, הקללה העסיסית ביותר היתה ארשלוך (חור בתחת, ASSHOLE). בדיוק סביב העיסוק האנאלי של הייצוג המזוהם בגוף.
גם המאהבת של הגיבור היא מראה של הרוח הדלילה, של הסימביוזה המאוסה בין הגשמי לרוחני. המחבר ממאיס אותה עלינו, מקיא ממש, עד שגם אנחנו נסחפים למציצנות הפורנוגרפית של המשורר. אל תוך החרמנות השתלטנית שפושטת, כמו מגיפה, בנופים הפסטורלים של ליטא. בין הנחלים, היערות והסוודר ההדוק של מארחת הפסטיבל.
הגיבור מחפש את מחילת הארנב, אל מציאות אחרת. כמעט כמו מחילה, גאולה. אבל שוב ושוב נתקל בדלת נעולה: "משמאלי מתגלה כנסייה גותית. אני חותך מהדרך ועולה על חלקת דשא גזום, עד הכנסייה. אני עומד מול דלתות עץ סגורות. מושיט יד לידית העגולה והכבדה אבל הדלת נעולה. אני מנסה שוב אבל זה לא עוזר. אני מנענע את הדלתות הארוכות עד שלבסוף אני מפסיק"
וברקע הדיאלוג החבוי בין הגיבור "אני מאושר כמו שלא הייתי הרבה זמן ושונא את עצמי כמעט באותה מידה." למשורר של מאיר אריאל:
"משורר אף פעם לא בוגד באהבתו העצמית
או שנאתו העצמית
עם אף אחד
עם שום דבר."
ובכל זאת, מגיעה הגאולה והסדר שב לכנו, כשהוא עושה דרכו בגעגוע אל המשפחה והאישה בתום פסטיבל המשוררים ומשאיר מאחוריו את הבשר.
הקריאה בו העלתה לי מן האוב את "שנת הבשרים שלי" של רות אוזקי ואת "בשבח המלחמה" של עילי ראונר. גם בהם הבשר הפיזי או הסימבולי, החי והאדם בניהם, חרצו בי בכוח. ובעיקר התמסרתי לשיח על הגוף. האובייקט הכי פחות נוכח בספרות.