כל הלילה התפתלה שמנמונת הקסם לידי במיטה. היא פורחת. משהו באביב המתפרץ הזה לא התיישב אצלה טוב.
זה כבר לילה שני. הבוקר שהיה אמור להיות בוקר שיוקדש לעבודה ולפגישה הופך לעוד בוקר עם בת ארבע וחצי. בחצות היום דייט עם רופא הילדים.
את סוף השבוע בילינו הקסם ואני בדו. רק היא ואני.
הגדולים נסעו לנפוש עם הקירח אל חוף הכנרת. היה נעים ושקט ומוזר.
המון מוזר. מערבולת.
ככה מרגישים לי החיים עכשיו. במערבולת.
ואני מנסה לפרוט אותה לפרוטות למיין ולסדר כדי שמדי פעם תתאפשר גם נשימה. ולא תמיד מצליח לי.קשה לי לשים את האצבע על המוקד המדויק אבל ברור לי שחג הוא טריגר מצוין. איזור מגורה, אלרגי. שנים זה כך וביחס ישיר למצבי החדש מתחשק לי על החג הזה כמו על לחזור לכיתה י"א לשעור אלגברה.
ישנם דברים שאני נושאת איתי שנים, אבל התאורה לאחרונה מדויקת. מדייקת מציאות.
פעם חברה אמרה לי שעל המציאות אני תולה שרשרת מנורות צבעוניות, וסרטים ופרחים בשלל צבעים ועוד איזה אגרטל קטן ודבר קישוט צבעוני אחר. ועוד ושם והנה כאן פינה להניח בה משהו. היא ניסתה להגיד לי שאני לא מציאותית. שאינני רואה את הדברים כפי שהם.
אמרתי לה שזאת דרכי לשרוד. זה היה לפני שנים כשעוד לא ידעתי הרבה. רק האינסטינקט שהוביל את הדחף להוסיף עוד צלחת מעוטרת.
היום ברור לי שלולא היכולת שלי לתלות קישוטי קישוטים של נייר ובד וחרס ושטות לא הייתי צולחת את היומיום.
אני רואה את המציאות מצוין. וחלקה לא משהו בשבילי. עובדות החיים. הנתונים המספריים. הגב המשפחתי. האופק הפנסיוני. כל אלה לא משהו בכלל.
אז מזלי שאני מסוגלת רוב הזמן להפוך את החלל הזה העצום, הפעור הבולעני לקרנבל של אור וצבע.
רב הזמן אני לא עצובה. אבל כשאני עצובה זה עמוק.
רב הזמן אני לא מבוהלת אבל כשאני מבוהלת כואב לנשום.
רב הזמן אני לא מאפשרת לבדידות לעבור את סף הדלת אבל כשהיא מתגנבת פנימה אין אני.
רב הזמן אני יודעת. להיות המבוגר האחראי. שאני לא משוגעת. שאין סיבה שלא אצליח. שאני חזקה. שאני אמא מספיק טובה. אבל כשלא, כשלא, המערבולת סוחפת אותי אל מים עכורים אטומים.
ולפעמים, לפעמים אני עומדת לרגע ומרימה את העיניים ומביטה בין תמונה לצלחת למפה צבעונית איפה שהקיר חשוף ואני לא מאמינה שאין לי. שזה רצף החיים שלי. ששוב חג ושוב קרוסלת השדים סובבת והגעגוע השורף והכמיהה הזאת שמעוורת.
ואני מרשה לעצמי לפרקי זמן קצרים לשקוע אל הכאב הזה. אל כל החסרים והאנים והאף פעם לא. כי אני כבר יודעת שאצא משם. בכוחות עצמי. בסוף הסיבוב הזה או זה שיבוא אחריו של הקרוסלה.
אז אולי זה הזמן בשנה. אתמול היה יום הנישואים ה-22 שלנו. כן, עדיין לא מצאנו את הכוחות או את ההכרח ללכת לרבנות להתגרש. ואנחנו מסתדרים מצוין באופן שמרים גבות. ובליל הסדר לשמחת הקהל נשב יחד. כי אין סיבה שלא. מלבד האחת, שהחלטנו לא להיות יחד יותר.
או אולי העובדה שממש כמו בסיפור שכתבתי לפני שנים על דוכן להשכרת קרובי משפחה, הודעתי לזוג חברים אהוב שבחג הם אצלי ואיתנו לארוחת צהריים. כי ככה זה. אנחנו צריכים משפחה לחג. והם נמצאו מתאימים. מזל.
אולי דפיקות הלב הקבועות שמופיעות לקראת הראשון בכל חודש ונרגעות באיזור ה15. כשכל פעם מחדש אני ממציאה פתרונות, מגלה כישורים וגמישות בהמצאת יש מאין. ענף בו עסקתי מיום שעמדתי על דעתי. לצערי הוא אינו קשור למסת גוף ולהקפיו. או אולי כן. ביחס הפוך. ככל שאני נדרשת להתעמל יותר אני מתרחבת.
אולי הנסיונות שלי לבסס קרקע יציבה כנגד כל הסיכויים. והאמירות. ונבואות הזעם. ההחלטות שאני לוקחת. המאבק היומיומי שלי המתיש בעצמי. בבטחון שלי שנסדק בקלות. במנעד בין הידיעה הקריסטלית שאין סיבה שלא לבין אלפי סיבות ללמה לא.
או אולי איזו תשישות. הכוחות שנדרשים להתניע. לעמוד בזה. להיות ברצף של נוכחות. עשייה. לתפקד. לחייך. להנות, לנוח מדי פעם. לאהוב ממש. לא להצטער. לא להקרע לחתיכות מבפנים.
האביב במלוא עוצמתו. חרקים מעופפים בתזזית. ופריחות בשלל צבעים וצורות. ותורים בקופות הסופר. ואני משווקת מתנות צבעוניות לחג.
בעין המערבולת אני עוטפת את עצמי בשמיכה של חמלה. והיא לבנה וחלקה לגמרי. ואני אומרת לי מילים של אימהות ואבות. וסבתות וסבים ודודים ודודות.
מילים של חג. של משפחה. של התחלה חדשה. ברכת הדרך.
ואני מנענעת אותי בעדינות. ומחכה שיעבור. כי אני יודעת שיעבור.