במיטה עם מחבל

כשאת רווקה תל אביבית צעירה, הכל קורה לך.
ההרפתקאות מחכות בפינה, הושיטי יד – וגעי בהן. בתור אחת שעונה על ההגדרה מצאתי את עצמי, בלילה תל אביבי קיצי, במיטה עם מחבל. טוב, לא באמת שליח של הג'יאהד האיסלאמי, אבל אחד עם לוק כזה, שגורם לקולה של אמא להדהד לך במוח: "תברחי עכשיו. אל תחשבי פעמיים".
אחר צהריים של יום שישי, השעה הכי יפה בשבוע, עם לוח דירות במיטה, עיני נחות על מודעה מפתה: "דירת חדר מקסימה על גג, 600$". במיוחד קסמה לי המילה "גג". כבר שנה שאני גרה בסוג של צינוק. התקשרתי. הדירה נשמעה מסקרנת, הדייר גם, אז הלכתי לראות. צלצלתי באינטרקום. "קומה אחרונה", הוא אמר לי.
מה אתה אומר, חשבתי שהגג אצלכם בקומה ראשונה.
דפקתי בדלת. שמעתי כמה צעדים ואז הוא פתח לי. אמא'לה!, קפאתי. מחבל. הוא נראה כמו מחבל, ולא סתם מראה ישראלי-מזרחי, אחרי הכל, הגיוני שיהיה דמיון בין בני דודים, המבט שלו שידר את הנכונות הזו של המחבלים בתמונות שבעיתון ביום שאחרי. האומץ, הבטחון, הדבקות במטרה. אני לא אתפלא אם גם התמונה שלו תתפרסם מחר.
הוא אפילו התגלח כמו שהם נוהגים לעשות לפני היציאה למשימה.
"שלום", אמרתי בהצהרת כוונות פוליטית ומתוך רצון לשמוע אם יענה לי במבטא ערבי.
"היי", הוא ענה לי בעברית צחה וחיכה שאכנס.
זה די מסוכן לבחורה ללכת לראות דירות לבד. את נכנסת לבית של אדם זר, הדלת נסגרת מאחורייך ו…שאלוהים יעזור לך. או אללה, במקרה הזה. נכנסתי. דווקא בחור נחמד, מכוער כמו הלילה ולא אטרקטיבי בעליל, אבל משהו באוויר עשה לי את זה. אולי הבריזה הנעימה, אולי הגג הקסום המשקיף על הבאוהאוס מסביב ואולי התחושה האפוקליפטית שנתן הדייר יוצא הדופן. לא ברור מה זה היה, אבל את המתח המיני באוויר אפשר היה לחתוך בסכין. בטח יש לו אחת במגירה, חשבתי, והפחד רק העצים את המשיכה.
ישבנו על הגג, דיברנו קצת על ענייני נדל"ן הוא הלך לשים מים בקומקום ושאל: "את רוצה להשאר?"
סטינו מהנושא על כוס קפה.
"קוראים לי אלי".
עלי, אתה מתכוון.
"אני עוזב את הדירה כי אני נוסע לחו"ל".
שם נרדף לשטחים, הא?
"נמאס לי מהמצב".
לך נמאס? מה אנחנו נגיד?
"רוצה שניקח סרט בוידאומט?"
ובדרך נתפוצץ בכספומט?
"יש לי אפילו פופקורן".
לא היה לי מה להגיד. הוא ללא ספק היה מעוניין בהרפתקה ואני הייתי חדורת תחושת שליחות להשאיר לו טעם טוב מארץ ציון ולרכך אותו במטרה לסכל את המשימה. הוא בחר את "יומנה של ברידג'יט ג'ונס". הלך על סרט נייטרלי, חשבתי לעצמי, אבל עלי הוא לא יצליח לעבוד.
צפינו בסרט בתנוחה אופקית. סרט חמוד, אלא שהמחבל צחק במקומות הלא נכונים ולא צחק במקומות הנכונים. ללא ספק, Not my cup of tea, אבל מי צריך תה כשרוח ים מנשבת בעורפי והשלום עומד בפתח – בזכותי?
"אימונים קשים אתם עוברים שם, הא? והכל בשביל רגע אחד קצר?"
הוא לא כל כך שיתף פעולה.
"בשביל מה אתה צריך אותי אם או-טו-טו תפגוש 70 בתולות, בעצם?"
הוא בטח חושב שאני נורא מוזרה, אבל לא נורא, מחר הוא לא יצטרך לחשוב יותר. כשהוא הלך לשירותים, בדקתי את חיובי כרטיס האשראי על השולחן. השם שהתנוסס שם היה יותר עברי מ"דוד בן-גוריון", אבל אני בחרתי להמשיך לפנטז וכבר ראיתי בדמיוני את הסטיקר: "רק שלי תביא שלום". מצידי לטפל בהם אחד אחד אם צריך. אחרי שגמרנו הוא כיסה אותי בשמיכה. רומנטי, המחבל שלי. אבל זהו, מיציתי, ובניגוד אליו החיים שלי שווים משהו גם בעולם הזה וממשיכים מחר כרגיל.
"את לא רוצה להשאר לישון?"
אדיב, המחבל שלי. אבל הוא לא מבין שאני ממהרת? יש עוד עשרות חוליות בדרך ואני עובדת לבד.
"אז לפחות אני אלווה אותך".
עקשן, המחבל שלי! ויתרתי על התענוג ונפרדנו כאויבים לשעבר.
באמת שהייתי רוצה להגיד שהיה פיצוץ, אבל מה לעשות שהגודל קובע ומבדיקת נסיבות הארוע עולה כי מדובר בתקרית בינונית. עם שני נפגעים.
והדירה? בכלל לא אקטואלית.