אומרים לנו תמיד לשמור על פרספקטיבה, להיות מסוגלים לבחון את הסיטואציה ממעוף הציפור. זו משימה די מאתגרת, בייחוד בימים בהם הילדים גורמים לי להישאב לתוך האירועים הבלתי-פוסקים ואני שוכחת שהבטחתי לעצמי ברגעים כאלו רק לצפות מהצד.
שעת צהרים, שני הילדים החליטו לנקות את המכונית. שמחתי על היזמה והנחישות, בעיקר כי אני דוחה את משימת ניקוי הרכב משבוע לשבוע והחלטתי שאני אמא "מאפשרת" ומשחררת אותם לביצוע המלאכה, בתקווה לשעה שלמה של שקט, אפילו במחיר של דלי מים שלם שנשפך בבית. עד שכמעט הצלחתי להרדים את הזאטוט הקטן, שבכה וצווח שגם הוא רוצה להשתתף במשימה, חזרו שניהם ממלאכת ניקוי הרכב, לא הבנתי איך הספיקו כל כך מהר. אמנם הרכב מכוסה בוץ, אבל לאור המאמץ רציתי לצ'פר אותם בדמי כיס, הם מאוד התעצבו והסבירו שממני הם לא לוקחים כסף, רק מהשכנים.
אני מקבלת שיחות טלפון בכל מיני שעות עבור הגדול, הוא מסביר שזה בגלל שאני מסרבת לקנות לו סמארט-פון והוא נאלץ להסתובב עם מכשיר נוקיה 6120 שרק בהודו עדיין יש לו חלקי חילוף, יותר נכון הוא מחביא אותו במגירה. לא נשארת לי ברירה אלא לתפקד כשרת החוץ, התרבות והפנים. לו רק הייתי שר בלי תיק.
הקטן בסוף נרדם, הגדול על המחשב, החלטתי שזה זמן טוב רגע לשים ראש ולנוח, אבל שני האינדיאנים, מכל החדרים בבית, בוחרים לשבת על הרצפה מחוץ לדלת שלי, כשהשקט שהם מבטיחים לשמור עליו יכול להעיר את השכנה מלמעלה.
כשהנביחות של הילדים מפחידות את הכלב, אני מחליטה למרות החום הכבד להוציא אותו לטיול. בעודי משוטטת בחוץ דביקה מהלחות של צהרי היום, שכחתי לגמרי שלכלב יש מנהג לטאטא אחריו את העפר, ומייחלת שנשארו קצת מים בדלי משטיפת האוטו… בדרך חזרה אני שומעת מהבית של השכנים צעקות של איזו משוגעת, וקולטת שגם אני נשמעת ככה ברגעים הקשים.
אני ממהרת לחזור, עוד מעט צריך לצאת לשיעורי השחייה בבריכה, השנה החליטו על מתכונת חדשה, שלוש פעמים בשבוע, מה שאומר ששלוש פעמים עלי להכין בגדי ים, מגבות, בגדי החלפה, אוכל, כלי רחצה, עוד מגבות, המון אוכל.. וכל זה לארבעה ילדים. גם אני כמו כל הורה "טוב" בקיץ נותנת אמון במדריך לשחייה שישפר ויילמד מה שעדיין לא למדו בדרך הטבע, ובעיקר יעניק לי שלוש שעות שבועיות של שירותי בייביסיטר לחמישים אחוזים מילדיי. עם המחצית השנייה אני בטוחה כבר שאסתדר. אלא שהקטן מחליט לשים ריצת אמוק לכיוון הבריכה, ואני שמחכה לרגע בו אוכל להרים סוף סוף רגל על רגל ולשתות הפוך, מתחילה סדרת אימונים שלא עשיתי כל השבוע בניסיון לתפוס אותו לפני קפיצת ראש למים.
בשמונה בערב הצלחתי להכניס את כולם לרכב, אחרי שבדקתי שאף אחד לא נשכח באחת הבריכות. התחננתי לקצת שקט, ושבבקשה יפסיקו לומר את המילה "אמא", פשוט ידמיינו שאמא עסוקה בעבודה והם מספיק בוגרים להסתדר עצמאית ורק במצב של חיים או מוות יקראו לי, וגם כשהקטן מרביץ לכלב .
אחד מהם מבקש הבהרה חשובה "מה קורה אם אחרי שדמיין שאני בעבודה מחוץ לבית הוא פתאום רואה אותי…"
כל לילה אני מבטיחה לעצמי שמחר אהיה שלווה ורגועה, יותר בשליטה עצמית, אדבר בנינוחות ולא אתערב, גם אם הבית נראה כמו אחרי פוגרום, הרי הם הבטיחו לסדר אחריהם. אני מתזכרת את עצמי שלמרות שזה חופש גדול, צריך לשים גבולות של שעת שינה, כי אחרת הם מרדימים אותנו.
אבל ברגע הזה שהם במיטות, ואני עוברת לידם ורואה כמה הם רגועים, שלווים ופשוט מאושרים, אז חוזר הצופה שבי ומסוגל לראות כמה שפע יש לנו, שפע של אור וצחוק, שפע של ילדים עם אנרגיות ויצירתיות, שפע של אהבה, שפע של פשטות. ורק אנחנו מחפשים כל הזמן את הדבר הבא, את הריגוש הבא, לא מפסיקים לראות את החסר גם כשכבר יש לנו הכל.
