פתאום אני מרגישה ריקנות.
שבועיים עברו מאז הפוסט האחרון שהעליתי. וזה לא אפייני לי.
זה לא רק בגלל העומס המבורך שנוצר בגלל הכנסים שהשתתפתי ו הסדנאות שהנחיתי לאחרונה,
זו לא רק המחלה שתקפה אותי השבוע: פיתחתי משהו שנראה כמו עקיצה שגדלה לממדים לא סבירים, התבלטה בצבע אדום אש ולוותה בחום גבוה, לכבוד ל"ג בעומר..
נראה לי שזה בעיקר קשור לאזכרה של אימא שלי שעומדת לחול היום. בעוד מספר שעות..
לא הספקתי להוציא את הספר לזיכרה שלקחתי על עצמי להוציא ליום השנה. היה לי קשה מידי.
שנה מאז שנפרדנו ממנה.
הבקר פתאום בבת אחת חשתי את המועקה והציפו אותי הזיכרונות של ימיה האחרונים הקשים ומלאי הסבל , והעצב הזה שאין לו סוף, ואני לא יודעת איך אשב מאחורי ההגה לנהוג לבית העלמין.
אני מרגישה שאני פשוט נשמטת . רוצה רק להתחפר במיטה ולישון…
שומעת את חריקות השריון הפנימי.. הוא מתחיל להיסגר ולחזק את עצמו. וזה לא בשליטתי..
זו תגובה אוטומטית לאיזשהו איסור פנימי חזק ממני, שאני צריכה לשמור על התדמית החזקה שלי כי הבן שלי לא יכול לראות אותי, אמו, בחולשתה.
מה יקרה אם אבכה לפניו?
העולם יתפרק? הוא יתחיל לבכות גם? הבכי שלו יגביר את הבכי שלי?(פחד מאיבוד שליטה) הוא ישתיק אותי במקום להציע חיבוק?(פחד מדחייה).
נזכרת איך אמא שלי ביקשה , לקראת הסוף, שנימנע מבכי כי אמנם סיימה את חייה בסבל אבל היו לה חיים יפים , עשירים ומלאי תוכן ועשייה.
אבל בכי מטהר, אמא, בכי מטהר.
אם תתן לי חלקי/לאה גולדברג
אם תתן לי חלקי
באימת מחשכיך
אולי יאור לי מעט
אם תפרוק על כתפי
את כובד עולך מעליך
אולי יקל לי מעט
והיה מכאובך לי תשורה
בידיים טובות אשאנו
לא אפול
לא אכרע
אל תירא
כמו עץ בשלגיו
הנוצר את אביב ניצניו
בקרה אעמוד בפתחי יגוניך
אם תביא אלי כפור
עזבותי את צינת בדידותך
אולי יחם לי מעט
והיה מכאובך…