הסרט "בית לחם" המגולל את הסיפור הכי מסופר במזרח התיכון , סיפור האין מוצא, טלטל אותי רגשית כישראלית וכאדם מול הסיפור האנושי של כל הצדדים המעורבים כשהבמאי הישראלי יובל אדלר מנסה לספר סיפור מבלי לקחת צד ולשמור על אובייקטיביות. בתקופה שבה אנשים ממהרים לחזור לשגרת חייהם ומנסים להתעלם מעומק הקונפליקט, בא יובל אדלר עם סרט ביכורים מדהים ומעמיד אותנו מול המסר המשתק הנוגע לכל מי שחי במדינה הזאת. .
.הסרט שמספר את סיפורה של מערכת היחסים המורכבת בין קצין שב"כ, רזי , צחי הלוי לנער פלסטיני ,שאדי מרעי " שהוא משת"פ זורם עם העלילה , הלוך ושוב בין ונקודות מבט המנוגדות. לרגע אתה עם הנער שהכינוי הביטחוני שלו הוא "עשיו" לרגע אתה נסחף בסיפור הישראלי אבל בשום רגע לא עם החמאס . דווקא בנושא החמאס המסר בסרט ברור, ללמדנו שלולא הקיצוניות המוסלמית אולי היינו מגיעים לדו- קיום סביר.
צחי הלוי שזכה בצדק בפרס השחקן המצטיין הוא כוכב הסרט והוא הצליח להעביר אמת גדולה. גם החיבור האבהי לנער הפלסטיני, לא היה מזויף. הוא שיקף חיבור רגשי אמיתי. .
הסרט העביר בצורה מדויקת את המערבולת רגשית של הנער הפלסטיני שחי בצל האימה הקיומית בצל החמאס שנמצא בחייו בלית ברירה. אוזלת ידו הביאה אותו לעשות מעשה לא אנושי , התחושה הייתה שהוא מאד לא רצה לבצע את הבגידה האולטימטיבית , אבל יכולת השכנוע של מנהיגיו וחוסר הברירה שהציבו בפניו , גרמו לו לעשות את הבלתי נתפס.
ההבדלים בין החיבור הרגשי של השניים הם אולי תמצית הסיפור כולו ומצביעים על ההבדלים המהותיים במבנה האנושי – הרגשי שלנו ושלהם. הדבר היחיד שחסר לי בסרט היה הזוית הישראלית הקיצונית: הדתיים הקיצוניים , כמו זורקי האבנים בשבת , המתנחלים שמן הסתם ינסו לטרפד ניסיונות להידברות עם הפלשתינאים.
אני ממליצה בחום על הסרט גם מההיבט הישראלי וגם מההיבט האנתרופולוגי של חומות הברזל שעוטפות את הקונפליקט הישן השזור בנימי חיינו ,יום יום ושעה שעה. .
צילום הפרסומת לסרט בכניסה צולם על ידי
http://www.youtube.com/watch?v=Pq2HoiFq8IU
