בשבת האחרונה השתתפתי בפעולת "תיעוד המוני" ברפת 'עין-המפרץ', הרפת הגדולה ביותר בישראל. בהערכה גסה היינו יותר ממאה פעילים.
נכנסנו לרפת עם ציוד צילום קל עד כבד: מצלמות מקצועיות, מצלמות פשוטות וסמרטפונים, במשך שעות צילמנו, הסרטנו ושיגרנו ישירות לרשתות החברתיות. יותר מאוחר הכנו אלבומי תמונות מסודרים, מקפידים לשתף זה את תמונותיו של האחר, מייצרים כמה שיותר ויראליות למקום הנוראי הזה. התיעוד ההמוני הוא סוג של חידוש, עד היום פעילויות תיעוד נעשו כמעט תמיד על ידי צוות קטן, החלוצים הם טל גלבוע ורועי שפרניק שעוסקים בעבודת הקודש הזו באופן קבוע מזה שנים, ועוד כמות מצומצמת של פעילים שבאים בעקבותיהם.
לתיעוד ההמוני כמה יתרונות: כמות גדולה יוצרת כוח, מאז החלה מהפכת הטבעונות להתקדם בעלי המשקים המתועשים חוששים מאד מטבעונים אקטיביסטים שבאים לתעד, ברור להם שמידע מוצלח שמתפרסם כראוי פוגע להם ישירות בפרנסה, לא פעם הם רודפים אחרי המתעדים, מתלוננים עליהם במשטרה והיו מקרים בהם חיבלו ברכבים ובציוד הצילום. בשבת האחרונה המסה האנושית ללא ספק עשתה את שלה, ולמרות שאנשים ביישוב ובעלי הרפת ידעו שהגענו, אף אחד לא בא לתקוף, לגרש או לצעוק, גם לא הוזמנו שוטרים או מאבטחים.
פעילות תיעוד אינה קלה מבחינה נפשית, והעובדה שיש חבורה גדולה של אנשים איתם ניתן להתייעץ, לשתף, לחלוק את העומס הנפשי מקלה מאד. מתוך החוויה הבנתי פתאם כמה קשה ושוחקת העבודה שטל ורועי עושים כבר שנים כמעט לגמרי לבד, בחום ובקור על חשבון זמנם הפנוי. עבור חלק מהפעילים זו היתה הזדמנות לקבל הצצה קטנה לעולמם.
ומאד חשוב: ה'נראות' (הויראליות התקשורתית, החשיפה לציבור הרחב) שנוצרת כשיותר ממאה איש משתפים, כל אחד בערוצים שלו את התמונות שצילם והפצה מאסיבית של תמונות שצילמו אחרים היא שלם הגדול משמעותית מסכום חלקיו, זה מאפשר לצעקתם של האומללים שלא יכולים לדבר להשמע הרבה יותר חזק.
ויחד עם זאת, לא הייתי מוכנה למה שעבר עלי אתמול, כנראה שהמודעות שלי סיננה את הזוועה בצורה שאוכל להכילה, כך שהחוויה באותו הרגע היתה נסבלת. אין לי הרבה נסיון בלהסתובב ברפתות, היו כמה טיולים בודדים בגיל בית ספר וכטבעונית הלכתי פעם או פעמים לרפת הקטנה יחסית בכפר הירוק, אבל זה היה ביקור קצר, הייתי לבד ולא ידעתי באמת על מה להסתכל. זה הבדל עצום בין לראות רפתות דרך הפילטרים של הסיפורים שמספרים לנו, לעבור ליד הזוועות בלי באמת לראות מה קורה שם, ואז להגיע לשם כטבעונית אקטיביסטית מלווה במתעדים ותיקים שמסבירים לי מה אני רואה, ולהיחשף לאמת העירומה ללא מסכים, והאמת קשה מנשוא, מכווצת את הנפש והנשמה.
בזמן השהייה ברפת התחברתי מתוך אותו מנגנון הגנה בעיקר למתיקות של היצורים הגדולים כקטנים התמימיים האלה שגם בתוך החיים האומללים והקשים מנשוא שהם חיים למען צרכיו של המין האנושי, חלקם עדין מאמין בנו ורוצה את קרבתנו. בהתבוננות על החוויה לאחר מעשה, זה היה קשה עד בלתי-נתפש עבורי, קשה אפילו לדמיין איך זה עבורם.
צילום: רועי שפרניק.
רפת היא מקום מורכב, בעיקר רפת ענקית כמו זו שביקרנו בה. דרים בה הרבה דיירים בשלבים שונים של חייהם: פרות בוגרות, עגלות, עגלים ופרים צעירים (הם מגיעים למלוא גודלם לפני גיל שנה ואז נשחטים). הם ממויינים לפי קריטריונים והרפת מחולקת למחלקות שונות בהתאם לכך. חלק מהפרות קרניים, לחלק לא, ולחלק רק קרן אחת. לחלק מהפרות לפרות החולבות מספרים שנעשו בצריבה על ידי ברזל מלובן (ללא הרדמה כמובן) לחלקן יש שרשרת סביב הצוואר עם מתקן המכיל מידע לגביהן. טל ורועי שהלכו איתנו הסבירו לנו וחלקו איתנו מהידע הרחב שצברו לאורך השנים, אבל נראה שזה מידע שביקור אחד של כמה שעות קצר מכדי להפנימו.
הרפת בה ביקרנו, 'עין המפרץ' מספקת חלב בעיקר לחברת 'שטראוס'. יש בה בערך 3000 פרות ועגלים/ות בגילאים שונים. ובואו נגיד את זה: מי מאיתנו שעדין צורך חלב פרה עושה את זה בגלל אמונה מטופשת שטופטפה לנו מילדות, שזה מה שאנחנו צריכים עבור התזונה שלנו, בעיקר הסידן שחלב הפרה כביכול מספק לגוף האנושי (האמת שיוצאת כיום לאור מגלה שחלב פרה גורם בעקיפין לבריחת סידן וישירות למחלות כמו סרטן, סכרת ובעיות לב, אבל זה מידע לפוסט נפרד).
היום אנחנו כבר מבינים שהסיבה לכך שמחנכים את הציבור לצרוך חלב-אם שנוצר עבור תינוק ממין אחר היא כלכלית: הרבה כסף מכניסים החלב ומוצריו ועוד יותר כסף מכניסות התרופות, האישפוזים והניתוחים שהם תוצר של המחלות הרבות שנגרמות לבני האדם כתוצאה ישירה מצריכת החלב.
צילום: רומן V עוז
את המסע ברפת התחלתי ביונקייה, זהו מחזה משתק: מקום ענק, גודלו מאות רבים של מטרים רבועים ובאופן סימטרי להפליא מסודרים בו מאות כלובים קטנים, שבתוך כל אחד מהם עגל או עגלה בני יומם, על האוזן שלהם תג עם תאריך הלידה: הם בני שלושה ארבע, חמישה ימים או קצת יותר. הם תינוקות לכל דבר, לחלקם עדין מחובר חלק מחבל הטבור, הם מתוקים ויפהפים ומושלמים ומלאים תום ואהבה, ובודדים ואומללים…
מרגע לידתם הם יתומים לחלוטין. אין להם חום וליקוק של אמא, החלב שנוצר עבורם נגזל על ידי המין האנושי ונמכר בסופר.
אני תוהה אם אנשים שהם הורים שרואים את התמונה עם מאות התינוקות האלה שהם בני ימים ספורים (ראינו תאריכים בתג על האוזן, חלקם נולדו ב-15/2, חלקם ב-13/2 וחלקם לפני יומיים) מבינים מה הם בעצם רואים כאן, האם הם מבינים שהתינוקות האלה הם מוצר, או יותר נכון: תוצר מיותר של תעשיית החלב? שלא חייבים לייצר אותו. האם הם מבינים שבגלל צריכת החלב שלהם הגיעו התינוקות האלה לעולם לחיות חיים אומללים ואכזריים של בדידות, לכלוך, סבל פיזי ואימה?
יש בהם באופן מובנה הרבה שמחה לצד עצב וזוועה: לפגוש את היצורים התמימים והמדהימים האלה שאצל חלקם יש עדין רצון לשחק והתלהבות למגע שאנחנו מציעים להם ומוכנות להפתח לליטוף ומגע. כמה זה נורא לראות את החיים שלהם במחנה הריכוז הזה שנקרא "רפת" שלימדו אותנו לחשוב מילדות שזה הבית של הפרה. האמנם?? לדעתי, עם בית כזה עדיף להיות הומלס…
שטח ענק עם כלובים בהם עגלות שמגדלים אותן כדי שיהיו שפחות חלב, קורבנות אונס, שיזריעו אותן שוב ושוב, יחטפו להן את התינוק ואז ישאבו מהן כמות מטורפת של חלב כדי שבני אדם שכבר אינם תינוקות ישתו אותו, מהסיבות שהוסברו קודם. הן עדין תמימות ומתוקות ופתוחות למגע שלנו, הן לא באמת מבינות מה מצפה להן. כלובים קטנים בהם מאות עגלים בגילאים שונים שחיים בתא מלוכלך ומצחין, בצפיפות שהולכת וגדלה ככל שהם מתבגרים, ממתינים להוצאה להורג, כדי שגופותיהם יגיעו לסירים של בשלנים שונים ולמנגלים.
ויש גם עגלים גדולים יותר, בגלל הורמוני הגדילה המטורפים שיש בחלב הם מגיעים לגודל עצום כבר בגיל של מספר חודשים, והם עדין גורים, הם רוצים לשחק ולקבל ליטוף ואהבה, הם מנסים לינוק מהיד שלנו, הם נדחפים לקבל מאיתנו תשומת לב, הם חיים בתוך סירחון תמידי, רובם חולים, מנוזלים, עם פטריות עור וגידולים שונים, כשהם חולים וחלשים בדרך כלל אבוד להם. כי אם הם קורסים הם למעשה יישארו כך עד שימותו מרעב, או עד שיבוא הטרקטור עם הכף לפנות אותם למשחטה.
המכלאה של החולבות הבוגרות היא המקום העצוב ביותר. אלה נקבות ממין פחות מפותח, הן נאנסות על בסיס קבוע על ידי בני אדם שזה תפקידם, אותם אנשים גם לוקחים להן את הדבר היחיד המשמעותי עבורן בחייהן האומללים: העגל שנולד להן. הן מעונות על בסיס יומי במכונות החליבה וחיות בתוך הצואה של עצמן.
הן לא מגלות עניין , לא מתקרבות, לא מחפשות את הליטוף שלנו, הן שבורות נפשית, לא מישירות מבט, הן בשכול תמידי שיימשך עד סוף חייהן האומללים במשחטה. כל אחת מהן היא אם שכולה שמאבדת כארבעה עד חמישה תינוקות ומעונה פעמיים עד שלוש ביום במכונת החליבה שגורמת להן גודש, דלקות עטינים ועוד מחלות שונות וקשות עד שתפוקת החלב שלה יורדת ואז נגזר עליהן גזר דין מוות.
אני תוהה אם כל ה"מפונקים" למיניהם שלא מצליחים להתרגל לטעם של החלב הצמחי או למצוא את הכח הנפשי לוותר על גבינות, בעיקר אם אותם אנשים הם בעצמם הורים, מבינים את המחיר שמשלמים יצורים חסרי כל וחפים מפשע עבור הגרגרנות שלהם.
הן חיות בחרא, תרתי-משמע. מצטערת על המילה הקשה, אבל זו המציאות שלהן, אף אחד לא מנקה להן את שטח המחייה והן דורכות בתוך הררי הצואה של עצמן, הן צורכות הרבה מאד מים, אבל שותות מים מלוכלכים, אף אחד לא דואג להן למים נקיים, השוקת שלהן מזוהמת ומצחינה.
צילום: רועי שפרניק.
דם לבן….
כשאנחנו הטבעונים מדברים עם אנשים שעדין צורכים את תוצרי הזוועות האלו לעיתים אני שומעת את הטיעון: אבל אם לא נדאג להן ברפתות הן ייכחדו. אני מנסה להתבונן על החיים מנקודת המבט של החיות האומללות האלו, ואומרת לעצמי: אם אלה החיים שצפויים להם מנחת זרועו של המין האנושי, ההכחדה נראית כמו סוף טוב, כמו הצלה, זה ממש, אבל ממש עדיף.
צילום: רועי שפרניק.
הסימנים הראשונים לטראומה שחוויתי היו כשחזרתי משם בסביבות הצהרים, חבורה גדולה של פעילים מדהימים ואמיצים עוד המשיכו משם למחנה ריכוז מסוג אחר: לול תרנגולות לתעשיית השניצל, אבל הקשבתי לעצמי והבנתי שאני גדושה וכדאי להפסיק להיום. חשתי עייפות נוראית והצלחתי איכשהו לנהוג הביתה רק כדי לזחול למיטה ולישון שלוש שעות ולהתעורר עם רעב נוראי בעוצמות לא מוכרות. במהלך היומיים שעברו מאז זה מכה בי כל הזמן: העיניים שלהם, הגוף המעונה שלהם, הריח, החולי, המצוקה הברורה בעיניים שלהם, האדישות האנושית שאפשר כמעט להריח אותה סביב. העצב אופף אותי והגרון חנוק. בבית הקפה למחרת בבוקר אנשים מזמינים קפה עם חלב-אם של תינוק אחר וגבינות שונות כי ככה לימדו אותם. הם מרעילים את עצמם במזון מזיק, הרסני מלא אנרגיה של סבל ואלימות, בדם לבן.
התמונות והתיעודים ממשיכים לזרום, ואני מקדישה את הפוסט הזה לחיות המעונות בכלובים ובמחנות הריכוז. אני נושאת תקווה לעולם טוב יותר בו אנשים יפקחו את העיניים, יראו אותם כיצורים שתודעתם אולי פחות מפותחת משלנו, אבל שיש להם זכות לחיות בעולם הזה לצידנו כיצורים חופשיים ולא כמוצרים חסרי שם וזכויות.
צילום: רועי שפרניק.
ואם הדברים נוגעים בכם אפילו קצת, יש שני דברים שאפשר לעשות עבורן: לעבור לטבעונות, להפסיק לצרוך את מוצרי הסבל החולניים האלה, כי עד שהם ייצאו מחוץ לחוק יכול לעבור עוד זמן רב.
ולהפיץ את המידע, בכל צורה שרק תוכלו, למענם, למעננו, למען הפלנטה….
למידע נוסף ותיעודים חשובים של טל ורועי, מומלץ מאד לצפות בהרצאה "קירות שקופים":
https://www.youtube.com/watch?v=bV4-tnq1hZY
למשקים המתועשים יש גם השפעה מרחיקת לכת על אקולוגיה, כדי לדעת יותר על כך כדאי לצפות בסרט המצוין "קאוספירסי":
https://www.pinterest.com/pin/303148618646708209/
*****************************************
תודה שקראתם. דעתכם חשובה לי , ואשמח לשמוע תגובות. ניתן להגיב בסופו של כל פוסט. כמו-כן, אתם מוזמנים לעקוב אחרי הבלוג. לשם כך יש ללחוץ על הכפתור למעלה משמאל עם ציור הסיכה והכיתוב “עקבו אחרי”, לבחור באופציה של דואר ולמלא כתובת אימייל. האתר ישלח לכם הודעת אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש. לבלוג יש גם דף שמלווה אותו בפייסבוק. אפשר לעשות לייק לדף ולראות את הפוסטים שם: https://www.facebook.com/vegan1.spirit
כמו-כן אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק ‘רוחניות וטבעונות’ בקישור הבא:
https://www.facebook.com/groups/spirit.vegan
שלכם בברכה, מיכל.