יום שישי בצהריים ההכנות לשבת היו בשיאן.
הוא עם כיפה סרוגה על ראשו, עם שואב אבק בידו עשה מאמצים להרחיק את פירורי ימות החול מהשטיח והיא עם בטן קטנה של תחילת היריון עמדה במטבח ועמלה בהכנת תבשילי השבת.
דפיקה נשמעה בדלת.
הם הביטו האחת על השני ובעיניהם השאלה: מי זה יכול להיות?
פתחו את הדלת ומולם עמד גבר גבוה, פניו מחייכות, מבטו סימפטי.
– שלום, סליחה שאני מפריע…… רציתי לבקש להיכנס לכמה דקות לביתכם…… זה היה פעם ביתה של סבתי…… אמא שלי גדלה בבית הזה…… אפילו אני זוכר אותו מילדותי, מביקורי אצל סבתא ומאוד היינו רוצים להראות גם לנכדים…… הם שמעו הרבה סיפורים אז אולי אפשר להראות להם את המקום בו הסיפורים התרחשו…… רק לכמה דקות…… אפשר?
בני הזוג הצליבו מבטים חייכו ואמרו:
– בשמחה, כנסו בבקשה.
בהססנות, נדחקנו לתוך הדירה הקטנה, אני, הבנים, הכלות והנכדים, רק הודות רוחב לבם של הזוג הצלחנו להיכנס כולנו. הבטתי סביב, כולי רועדת. השואב אבק עמד באמצע הסלון, חיכה בסבלנות לתורו, שקיות הניילון עם הקניות מהסופר עדיין היו על רצפת המטבח וריחות בישול נהדרים מלאו את הדירה.
הבית נראה מוכר וזר בו זמנית. הקיר שהפריד בין המטבח לפינת האוכל נעלם והשינוי הפך את הבית למודרני יותר. המרפסת שהייתה המתפרה של אמי, הייתה עכשיו מלאה במשחקי ילדים והחדר שהיה שלי הפך לחדרן של שתי בנות קטנות, קיבל צבע ורוד והתארחו בו בובות ודובונים.
– תראו, זה היה החדר שלי – הסברתי לנכדים.
– הבית הזה נורא קטן – קרא אחד הבנים.
– איפה יש עוד חדרים – שאל השני.
– איפה ההורים שלך ישנו? – התעניין השלישי
– בסלון, הייתה ספה פינתית גדולה ששימשה להם מיטה בלילה – עניתי, וראיתי את התדהמה על פניהם.
– סבתא, בסלון לא ישנים!! – אמרו
פתאום הרגשתי כמו יצור שהגיע לביקור מכוכב אחר, כוכב בו אנשים גרו בבתים קטנים של שני חדרים, כוכב בו אנשים ישנו בסלון, בילו את זמנם הפנוי ללא צפייה בטלוויזיה והמכונית לא עמדה לרשותם ליד הבית.
ניסיתי להסביר לנכדים את הנאות הילדות שלי מאותה התקופה אבל המבט בעיניהם הבהיר לי שאני יכולה לספר מה שאני רוצה, הם לעולם לא יבינו איך יכולות להיות הנאות ילדות בלי אקסבוקס, טלפון ומשחקי מחשב.
העולם ההוא הולך ונעלם, גם הבית בו עמדנו מועמד להריסה. במקומו יבנה בנין רב קומות מודרני כזה שישכיח את קיומו של הבית הישן שנבנה לפני שישים שנה.
הודות ליוזמה של בני הבכור וטוב לבם של הזוג המקסים שאת שמם אפילו לא שאלתי, זכיתי למבט אחרון על בית הורי, בית בו ידעתי הרבה רגעי אושר וגם כאב, בית בו חוויתי אהבות וחלמתי על העתיד.
והעתיד כבר כאן, התממש בדמות הנכדים שלי.
אמרנו תודה לזוג המקסים ויצאנו, השארנו את העבר מאחורינו, כשפנינו לעבר העתיד, לרכב ומשם למסעדה.
