החופש הגדול, הענק, העצום, המגה אין סופי היה די קצר בסופו של דבר.
תלוי מאיזה קצה סופרים.
וגם בהתחשב בבעיות הזכרון האיומות שלי, בחום ובלחות ייתכן שהוא היה באמת ארוך אך אינני זוכרת..
האם סופרים מה-20.06 שם סיימו את חוק לימודיהם הבכורה והמשופם מחד וכמה וכמה ילדים מהמשפחתון מאידך. או מסוף יוני עת סיים המקפץ ושלל ילדי משפחתון נוספים או מהרגע בו התחיל באמת החופש שלנו ה20.07??
כמו בתלמוד ובמקרא ניתן להתפלפל ולהתפלמס להביא את רבי שמעון הקירח או רבן גמליאל הפיסח אבל העובדות מדברות בעד עצמן.
החופש הגיע לקיצו.
ימים אחרונים של יקיצה מאוחרת, של אי הכנת סנדביצ'ים, של יחד שמיום ליום הופך יותר ויותר אפשרי.
ומה מחכה מעבר לפינה?
השמנמונת הולכת סופסוף לגן בתיה.
אני משחררת את הקטנה האחרונה שלי לעולם.
אימהות מאוחרת מזמנת מבחר רגשות התמודדויות ומצבים לחיים.
מי חשב שעוד אדחוק את ישבני לכיסא עץ קטן ואמחה דמעה בחגיגת יום המשפחה?
האסימון על כך שאני בהריון ירד לי בעודנו ממתינים שתחל הלוויה. של אדם צעיר. בן דודו של הקירח.
בעודנו עומדים ברחבה משוחחים בשקט פתאום טסה בראש מחשבה-הבנה-ידיעה הריון!?@?
באוטו בדרך הביתה בשקט שאחרי כאב הלב שאלתי חרישית את הקירח אם עכשיו זה זמן טוב להגיד לו שנראה לי שאני בהריון.. הוא שתק קצת והשיב שעכשיו הוא זמן לגמרי לא רע.
למחרת הלכתי לקופת חולים, זכרתי שבדיקות דם להריון ניתן לעשות ללא הפניית רופא. (עם המשופם עשיתי ארבע בדיקות ביתיות שיצאו שליליות.. בקופצני עשיתי בדיקת דם אבל לא קראתי נכון את הערכים..) הבנתי שלא. קניתי ערכה בבית המרקחת. הלב דפק כמו משוגע.
שלא תבינו לא נכון. תמיד תמיד ת-מ-י-ד רציתי ארבעה ילדים. וגם נשבעתי שלא אלד אחרי גיל 40. אבל בין כל התהפוכות והמשברים והכלכליות הבלתי משגשגת לא יכולנו שנינו להחליט. לא להחליט שכן וגם לא לוותר ולהחליט שלא.
אז בבנין של קופת חולים, בבית המרקחת אני קונה ערכה. בבית ישנה הבכורה. מתחילה ללמוד מאוחר, אני לא יכולה לחזור לשם.. נכנסת לשירותים. מפשתנת בעמידה על המקלון , זיעה קרה, רוצה בטירוף שייצא שכן מתה מפחד. מעדיפה שלא. שכן, שלא ש.. יש שני פסים.
פורצת בבכי של בהלה, של הקלה של אושר. בשירותים של קופת חולים.
יוצאת. רגליים רועדות. יש שם בבניין גם בית קפה. מזמינה באוטומט את הקפה הרגיל ותוך כדי מבינה שכבר כמה ימים טובים אני שופכת כל בוקר לכיור כוס שלמה.
מחייגת לקירח, ממררת בבכי. הוא אומר: מזל טוב.
מחייגת לע' אמא רוחנית, אישה יקרה שאחראית לחלקים ניכרים מהשפיות שלי, היא אמא לארבעה. בין היבבות היא מצליחה לפענח מה אמרתי. היא מברכת אותי ומבטיחה שיהיה בסדר.
משום מה למובנות מאליהן, לאחיות אני לא יכולה לספר. פוחדת שבאיזשהו אופן יבקרו אותי. יחשבו שאני חסרת אחריות.
לא מספרת לאמא. לא מדברת עם אבא, בכלל. שנה ויותר.
אני מלאת חששות ובחילות ואני חסרת כוחות. אבל אני מאושרת.
אני מגשימה חלום.
כמו עכשיו גם אז הרבה שאלות פתוחות. אין תשובות.
ההורמונים מסממים אותי. אני צפה על עננת מרוצות. באופן בלתי מתקבל על הדעת יורדת במשקל וזוהרת מתמיד.
בבטן גדלה לי החוליה האחרונה בשרשרת.
חוגגת 40 במסיבה נהדרת, כמו שרציתי בדיוק. מרגישה עטופה.
הבכורה בהלם כשאנחנו מספרים לה.
לפני זה בערך חצי שנה יומיום היא נדנדה, אני רוצה אחות-אחות-אחות קטנה המשופם הצטרף לבסוף גם המקפץ נדבק והצטרף לפיזמון. כשבררנו עם זה האחרון האם הוא מבין את ההשלכות של הדבר, והבהרנו לו שלא יהיה הקטן ביותר מיד חזר בו ונסוג מהשירה המשפחתית.
היא בהלם, כי כשאת בת 15 וההורים שלך חושפים בפניך עובדת מציאות, באופן עקיף אמנם, אבל היי את בת 15, את כבר מבינה שהחסידה שאוכלת כרוב או משו כזה זה בולשיט אחד גדול ואמא נכנסה להריון באופן שאת מעדיפה שלא לחשוב עליו אף פעם לעולמים!!
בהתחלה היא מתבאסת. אחר כך מתרגלת ושמחה. גם המשופם. המקפץ לא ממש.
ילדי המשפחתון מרוצים. חלקם כי הם הסיקו את המסקנה (הנכונה) שאנחנו "עושים את זה" וחלקם כי זה באמת מרגש.
אני מחליטה שהפעם תהייה לי לידה מצוינת. כבר ציינתי בעבר שאני לא לומדת מהנסיון וגם שממש לא מבלבלים אותי בעובדות..
שלוש לידות איומות. כל אחת בדרכה. אבל אני נחושה בדעתי שהפעם יהיה טבעי אורגני רגוע מלא רוך ורוגע ובלי אפידורל (!) ומהיר ורומנטי.
מצטיידת בחברה מיילדת. היא לא הייתה ממש חברה יותר מכרה שהסכימה לי. למזלי אחר כך הפכנו לחברות.
כמובן שבהגיע רגע האמת חל התסריט הקבוע של מים מקוניאלים, גירוש מחדר לידה טבעי, שעות של 4.5 ס"מ ללא תזוזה, אבל בלי אפידורל. מכל הרשימה שלעיל נותר הסעיף הזה: בלי אפידורל.
לבסוף שלפה א' האמיצה על אף צווחות השבר שלי את השמנמונת תוך ביצוע מניפולציה מכאיבה מוות אך ללא צירי לחץ.
שקט. היא מונחת עלי. סגלגלה. עין אחת "מקולקלת" דבוקה כמו של גור חתולים. מהממת.
האחיות שלי מסמסות כל רבע שעה משעות הבקר המוקדמות. טוב, בסוף (אחרי שבוע בערך) סיפרתי להן. אמא מתקשרת פעם ב..(גם לה סיפרתי..)
אבא עדיין לא יודע. אחרי הלידה שברתי את מחסום השתיקה וסיפרתי גם לו.
אני אמא לארבעה.
הקירח זורח. מלבד העובדה שהוא תפקד כטכנאי לעת מצוא, דחף את האינפוזיה כשיצאה ועשה מה שהוא הכי טוב בו: יעץ עיצות לרוב (למה את מתכווצת, כשיש לך ציר תדחפי אותו למטה.. כן תיכף אדחוף אותך למטה.. אייי איה).
השנה הראשונה לא קלה. אני מתרחבת מבפנים מתמקמת מחדש מותשת מנסה להתרגל.
יש רגעים שאני מרגישה לא שייכת. שנדחפתי בכח לעולם ששייך לאימהות צעירות. הפער בין הגוריות הזערורית היונקת לבכורה המתבגרת מבלבל אפילו אותי. איך שני הקצוות האלה מתקיימים בחיי במקביל. אני לא עושה צחוק מעצמי?
היא מתוקה ויפה. והשם השני שלה הוא דורה על שם סבתא שלי האהובה.
והיא, כך אני מדמיינת נולדה עם מחט וחוט זהב. והיא באה לחבר לתפור את הכל יחד. את הסיפור שלנו.
הבכורה נתנה לנו את מתנת ההורות. היא לימדה אותי לחיות. המשופם הדליק לי את האור בנשמה. המקפץ הביא שמחה ומזל בימים הכי קשים בחיינו. והיא הצפיחית היא חוט הזהב שתופר הכל יחד ביד שמנמונת בתפר שרשרת.
אז היא יוצאת לעולם הגדול בגן בתיה הקטן.
ואני מתאמנת בלשחרר.
את הגדולה שתיכף יוצאת לדרך. עולה לי"ב, נוסעת לפולין, מתכננת שנת שירות.
ואת הקטנה שהולכת לגן בקצה השני של הכפר.
שתי הקצוות הזהובות שלי. שתי הבנות תכולות העיניים. אהובות.
שתהייה התחלה מבורכת.
הקצוות ברגע. רגע שלהן.