כשסבא מספר
"כל הנכדים מכירים, מגיל אפס הייתי מספר להם את הסיפורים שלי… ותמיד מזמינים אותי. רק אתמול הבת שלי התקשרה ואמרה: ביקשו סבא או סבתא שיכולים לבוא לספר, נידבתי אותך, ידעתי שתסכים…"
כשסבא מספר, על אבא שלו שהיה סוחר בעיראק או על אמא שהצילה את אחותה הקטנה, הנכדים רואים את פניו. הם מרגישים את המגע: הוא מחבק אותם והם מרגישים בכוח זרועות ובמגע ידיו המגוידות.
הם גם שומעים את קולו, את קולו המוכר, הצרוד קצת והרך, מרגיע, קול שהם מכיריו את כל גווניו. סבא מספר על משהו רחוק. הוא מתעכב, הוא לוקח אוויר ואחר כך נאנח, נעצר… כל זה לא קיים כשאתה כותב את סיפורך על הנייר או על מקלדת המחשב. הקורא לא מכיר את סבא ולא מרגיש אליו רגשות מיוחדים טרם התחיל לקרוא. רגשות הקורא רק נולד רק עם הקריאה עצמה.
הקורא לא רואה את פניך ולא יכול להתרשם מהבעותיך. הוא גם לא שומע את קולך המיוחד רק לך. עליך לחשוב על כל זה כשאתה כותב את זיכרונותיך.
ספרותי אין פירושו יפה
זה בדיוק מה שנקרא "להפוך את הטקסט לטקסט ספרותי". טקסט ספרותי – אין פירוש הדבר טקסט יותר יפה, טקסט בשפה יותר גבוהה. טקסט ספרותי פירושו טקסט שמוצא את דרכו אל הקורא, שהקורא מרגיש את המתרחש בו וגם חש אותו בחושיו.
לכן חשוב לספר לא רק "מה קרה", אלא בעיקר איך קרה. ניתן לעשות זאת בעזרת מה שרואים, שומעים, וגם תוך גיוס חוש המישוש והטעם. תחשבו על זה כשאתם כותבים את זיכרונותיכם.
