.
את הלימודים שלי כסטודנטית להוראת העיצוב עשיתי במחזור הראשון של מסלול המצויינים של המחלקה לעיצוב. הגעתי ללימודים סטודנטית מבוגרת יחסית כאשר בעבר שלי כבר היו רשומים לימודי צורפות ועיצוב תכשיטים, לימודי אדריכלות פנים, סטודיו משלי, בעלות על נגריה ועיסוק בעיצוב פנים ותערוכות; הייתי אמא לילד בן 8 ומערכת הקורסים שלי כללה 52 שעות לימוד שבועיות עוד לפני המטלות שקיבלנו לעשות בין שיעור לשיעור.
בהתבוננות אחורה אני לפעמים לא מבינה איך עשיתי הכל. לחלופין, העובדה שהייתי בו זמנית גם אמא, גם עצמאית גם סטודנטית, ואת כל הדברים עשיתי במה שנמדד מבחוץ כהצלחה והצטיינות, מלווה אותי מול הסטודנטים שלי היום כדוגמא לזה שכשרוצים, אפשר לעשות הכל. בניסיון להסביר את הכח שהניע אותי אני "מאשימה" את התשוקה והסקרנות שיש בי ואת ההנאה ותחושת ההתפתחות והמשמעות שאני מקבלת מהעשייה בשדה העיצוב. עכשיו, תחת כובע ההוראה, השאלה היא איך אני מצליחה למצוא את הכח שמניע, מסקרן, מעניין ודוחף כל אחד מהאנשים שאותם אני מנחה כדי להגיע למיקסום של היכולות שלהם?
במסע האישי שלי דווקא הצד של הוראת העיצוב התחיל קצת טראומטי. שנה א' בלימודי התואר הראשון, מפגש עם כיתה קשה ומורכבת בבית ספר תיכון בתל אביב וסוג של ניסוי בחינוך עוררו אצלי הרבה שאלות על איך נכון לגשת לסטודנטים? איזה כלים אני אמורה להקנות להם? איפה לתמוך בהם? איפה לשחרר ולשלוח אותם לגבש את העצמאות שלהם? באיזה אופן אני בוחרת להתמודד עם הסוגיות המורכבות של עבודה מול אנשים שכל אחד מהם בעצם צריך משהו אחר? לכאורה אנחנו אמורים להקנות לכל אחד את הטוב ביותר עבורו תחת כלים אחידים, אבל כמו בעיצוב, למול פס ייצור אחיד עבור כולם אפשר גם אחרת…
המפגש הטראומטי של שנה א' הפך עבורי בדיעבד נקודת מוצא שבה התחלתי לגבש אני מאמין שמלווה את תהליכי ההוראה שלי ושם התחיל החיבור בין תפיסת העולם שלי כמעצבת, להיותי אשת חינוך ולאופן בו אני ניגשת ללמד עיצוב. כמו בתהליך עבודה על פרוייקט בשדה העיצוב שמתחיל בבריף ובנתוני בסיס וממשיך במחקר עצמאי ובפיתוח יצירתי, גם בהוראת העיצוב אני מתחילה בהקניית בסיס ומשם, דרך התאמה אישית, אני מנסה לעורר את הסקרנות של כל אחד מהסטודנטים ולרתום כל אחד מהם בדרכו לצורך הגעה למטרה הכללית.
בספר "הדינאמיקה של היצירה" כותב הפסיכואנליטיקן אנטוני סטור: "רב המומחים שחקרו אנשים יצירתיים מסכימים ביניהם כי אחת מתכונותיהם הבולטות היא עצמאות". ואכן מקצוע הוראת העיצוב לא נועד לתת הוראות איך לעצב אלא מיועד לטפח יוצרים עצמאיים שבכל רגע נתון יוכלו להגיב לעולם, למה שקורה סביבם, להתייחס לקיים ועדיין להצליח להסתכל מחוץ לקופסא ולהציע משהו מקורי שונה.
עבורי עיצוב זו דרך חיים. העשייה המעשית והתיאוטית שלי מונעת מסקרנות ועיניין ונתמכת על תשוקה והנאה, כאשר בסופו של התהליך יש תוצר – אובייקט בעל קיום משל עצמו בעולם. את אותה תשוקה וסקרנות ואותה שאיפה, הפעם ליצירת סטודנטים בעלי קיום משל עצמם בעולם, אני מביאה גם להוראת העיצוב והיא נוכחת בכיתה, משליכה על האוירה הלימודית ומחלחלת ברמה כזו או אחרת גם לסטודנטים שלי. אני רוצה לחלוק איתכם רגע של הנאה דרך מכתב שקיבלתי מסטודנטית לצד עבודה שהיא הגישה באחד הקורסים:
מירב רהט יקרה
אני סטודנטית לעיצוב שנה ג' ; אני לומדת במדינת ישראל ואת הראשונה שלימדה אותי אודות עיצוב ישראלי ; עדיין לא קרה שהתעניינתי במחקר ברמה שלא רציתי לכתוב את העבודה מרב שהמחקר עיניין אותי ; רמת הלמידה שלי עלתה מדרגה לאחר כתיבת העבודה
לא מעניין אותי הציון.
המכתב הזה משמח אותי כי זו בדיוק השאיפה שלי בתהליך ההוראה. הסקרנות, ההנאה התשוקה. הסטודנטית הזו נהנית מהדרך שהיא עושה, מהידע שהוא רוכשת, מתחושת ההתפתחות בתהליך והציון הוא אלמנט שולי. ההבנה הזאת שהמיקוד הוא לא בהצלחה שנמדדת בציון בתוך המסגרת, אלה בכלים שנרכשים, שפותחים בפניה עולם של אפשרויות להמשיך ולצמוח גם אחרי עזיבת המסגרת היא המקום אליו אני מכוונת.
כמנחה בפרוייקטים מעשיים אני יוצאת עם כל סטודנט למסע אישי. את המקום שלי אני רואה כמי שנמצאת על מנת להקשיב ולכוון את הסטודנט בדרכו, לחשוף אותו לאינפורמציה שיכולה להעשיר את עולמו, לשקף לו את תהליכי העבודה, להעלות שאלות ולעורר למחשבה שתפתח כל אחד מהמונחים באופן רלוונטי עבורו, ולעודד כל אחד מהם לחשיבה מחוץ לבטוח והמוכר. קצת כמו הורה אני מנסה לטפח את הסטודנט כמיטב יכולתי כאשר בו זמנית אני מבינה שלעזור לו זה לאפשר לו ללמוד, לתהות, לטעות, ולהתמודד עם כשלונות והצלחות בדרך לצמיחה וגיבוש העצמי שלו.
בלימודים התיאורטיים אני רואה את התפקיד שלי ביצירת סביבה מפרה שתבנה אצל הסטודנטים גוף ידע בסיסי ומטענים תרבותיים ובו זמנית תאפשר לכל סטודנט למצוא את העיניין והקול הייחודי שלו. תיאוריית ההתפתחות של ויגוצקי מדברת על השפעת הסביבה על התפתחותו של היחיד ועל חשיבותה של אינטראקציה חברתית בין היחיד לטובים ממנו כגורם מאתגר שמסייע לקידום התפתחותו. בקורסים שאותם אני מעבירה אני בונה מסגרת מעגנת, כאשר בתוכה ולצידה הסטודנטים לוקחים חלק פעיל לומדים ומלמדים אחד את השני.
כמרצה אני מנסה ליצור עבור הסטודנטים חוויות שייבנו אצלם ידע וסקרנות – מפגשים עם יוצרים שחושפים את הסטודנטים לחלק מהמגוון הרחב של העשייה בשדה העיצוב ולגישות שונות שמאפיינות יוצרים שונים; ביקורי תערוכות שמפגישים אותם עם העשייה העכשוית ומעוררים אותם למחשבה; סרטים רלוונטיים; חשיפה לאין סוף אימאג'ים ודוגמאות מהעבר וההווה של שדה העיצוב, האמנות והטכנולוגיה ובעיקבותיהם ניהול דיונים שמאפשרים לכל אחד להתבטא ולהגיב לחומרים שאליהם הם נחשפים. לצד כל אלה הסטודנטים לוקחים חלק פעיל בקורסים כאשר כל אחד מהם חוקר נושא שמעניין אותו, מציג את התהליך בפני הכיתה, חולק עם עמיתיו את הידע ונעזר בהם על מנת לפתח את העבודה שלו לכיוונים נוספים. מהלך כזה פותח מקום לכל אחד לתרום ולהשפיע, כאשר החשיפה למגוון של חומרים ואפשרויות מציעה להם היכרות עם מודלים קיימים, מעוררת אותם למחשבה, ומאפשרת להם נקודות התייחסות לבניית מודל עצמאי שמתאים להם.
מקצוע העיצוב מכריח את הסטודנט להיות לומד פעיל, לחקור, לתהות, להתבונן, לשאול שאלות, להציע הצעות לפתרונות. בתוך שדה עתיר משתתפים אובייקטים ורעיונות, אם לא תמצא את הדרך האישית שלך, את החותם האישי שמוביל את עשייתך, ותשאף למצויינות, מהר מאוד תתמסמס לתוך ההמון. היכולת למצוא במה אתה טוב ולהבליט את הכישורים המצויינים מובילה אותי גם לשדה החינוך. אין אדם אחד זהה לרעהו. כל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד בדרכו. הדרך למצוא מה מעניין כל פרט ובמה הוא טוב, לדחוף כל אחד למיקסום הפוטנציאל שלו ולעודד מצויינות, זה התפקיד שאני רואה לעצמי תחת כובע ההוראה. באנלוגיה לשדה העיצוב אני לא רואה את התפקיד שלי בלייצר שכפולים של עצמי בפס ייצור המוני אלה ליצור פריטים יחידניים כל אחד מוכשר ומיוחד בדרכו.
עיצוב יכול להיות תחום של ראווה ונהנתנות אבל גם שדה של עשייה בעלת תרומה חברתית, קהילתית שמטפחת ערכים של סביבה טובה יותר. באופן הכי באנאלי אפשר להגיד שעיצוב נועד לייצר עבורינו עולם נעים וטוב יותר. וחינוך לעיצוב? הרי אם נצליח לעצב דור של אנשים עם חשיבה עצמאית, עם מודעות סביבתית, עם סקרנות ופתיחות לכל מה שקורה, עם סובלנות כלפי השונה ומוטיבציה לסייע, מן הסתם העולם יהיה נעים וטוב יותר.
בשנת 2005, לרגל הקמת קהילת המעצבים התבקשו 100 מעצבים מדיסיפלינות שונות להגדיר מהו עיצוב. פיליפ בולקיה – מעצב גרפי מוערך – כתב: "העיצוב הוא תהליך מתמשך שבו אדם מסגל את העולם שבו אנחנו חיים, בהתאם לצרכים אישיים וקולקטיביים, לנסיבות משתנות ולרוח הזמן. הוא התגשמותם של רעיונות, רגשות ומשמעויות… שאנשים יוצרים לעצמם, למערכת יחסים, לסביבתם… מטרת התהליך הוא לעולם – צמיחה, ונקודת המוצא של התהליך היא לעולם האדם."
בולקיה מגדיר עיצוב אבל ההגדרה שלו מציפה את הדימיון בין עיצוב והוראה. בשני הכובעים אנחנו פועלים עם אנשים, עוסקים באנשים ויוצרים למען אנשים. לימודי העיצוב פותחים את עולמם של הסטודנטים. לימודי הוראת העיצוב שולחים אותם למצוא דרך לפתוח עולמות עבור הדור הבא. "מטרת התהליך היא לעולם צמיחה, ונקודת המוצא של התהליך היא לעולם האדם".
* הכנס נערך לזכרה של דליה בן אליעזר שיזמה והובילה את הכנסת לימודי העיצוב למערכת החינוך
.
.
