בין חיים למוות

צלצלתי מבית חולים לשאול מה עניינים. אתה יודע – אני מבלה שם יותר מדי ימים ולילות. אנחנו מכירים את הריטואל לצער שנינו. החיים זימנו אותם ואנחנו – אין לנו מילה . יש לנו אחד את השני, לאהוב, להתחבר דרך המילים ודרך הלילות כל כך המון זמן. האותיות במקלדת הן הכי קרובות והכי מנחמות שאפשר בלילות הארוכים והאורות הפלורסנטים בעיניים. אין דקה אחת של שקט ואנחנו מתנחמים האחד בשנייה. זה מה שיש בתקופה האחרונה.
צלצלתי בלילה מהגינה של בית החולים . מהדשא. סוג של חלקת אלוהים קטנה וקצת שפוייה. אמא שלי  ישנה ועירוי הדם הזר הזה נכנס באיטיות לגופה. אני תהיתי מי זה , מי זה האיש הזה שפולש לתוך מערכת הדם שלה ומעניק לה חיים. פולש בזמן שהיא ישנה או לפחות מעמידה פנים שהיא כזו.
רציתי להאמין שכך הוא. שכמה שעות של חסד יש לי בשקט וירדתי להקליד אותך – נחמה שלי, גם אם אתה אצל אמא שלך בבית חולים אחר. מדהים כמה בית חולים אחד הוא ממש העתק של השני. אותו מימשק רעשים ואורות ואלונקות שרצות בתוך המחלקות וכל מה שאתה מייחל לו הוא שקט. שיכבו את האורות, שיכבו את הדיבורים, שייתנו למוח לנוח. שיורידו את השלטר של הפעילות לכמה שעות.
אי אפשר. בית חולים. איזה בית לחולים ? אם לא תצעק הרי לא יישמעו אותך. גם אם צעקת – לא תמיד הקשיבו לך, ואנחנו נושמים עמוק עמוק ובדקות כאלה אתה לוקח אוויר ואני נושמת אותו אליי. מגייסים חמלה וסבלנות אחד אצל השני. אולי נמצא אותה – אולי נלמד לשרוד את מה שיש.
צלצלתי אלייך לשאול מה נשמע. לא שואלים את זה במקלדת. לא יודעת למה. יש דברים שפולשים לתוך הקול ולא למקום אחר. את מה ששומעים בקול לא שומעים במקלדת לפעמים. סיפרת לי בלילה שאמא שלך במצב לא טוב ואחותך צריכה לבוא. ידעתי שאם זה ככה – אז באמת המצב לא יהיה טוב. זה לא ייגמר טוב.
בלילה בלילה, עמוק לתוך השעות הקטנות, הייתי בגינה שם, פינת השפיות שלנו. אתה בשלך ואני בשלי, הפעם מצאתי אותך בטלפון בדרך הבייתה. אמא כבר לא אתנו אתה לוחש לי ובולע את הדמעות. הקול שלי נחנק. למה לא אמרת לי חתיכת אידיוט אני עוד מנסה לצעוק. מה היית עושה ד. אומר לי.
אף אחד לא אתך עכשיו? לא , אתה אומר לי. זה בסדר, היא כל כך סבלה שזה סוג של שחרור. אני שומעת אותך משחרר סוג של אנחת רווחה. אני לא יודעת מי משחרר אוויר ומי נחנק מדמעות. אני -על אמא שלו ? אני שפוחדת כל כך על אמא שלי שנמצאת במחלקה ודם זר פולש לתוכה ? אני שותקת ושואלת מי מחכה בבית. את יודעת…. אתה אומר לי.
הוא אוסף את עצמו והשחר מפציע לאט. אני כבר ליד הבית. תשמעי, תתקשרי אליי אחר כך ותספרי לי מה ומי. תגידי מה קורה עם אמא שלך. חתיכת אידיוט אני רוצה לטלטל אותך. אתה לא מבין שאמא שלך מתה ? אני יודע מותק…היא כבר לא כאן. עכשיו. אני רוצה ללכת קצת לישון. כמה שעות לא יזיזו לכאן או לשם.
תשמע – אני אומרת. אף פעם לא יידעתי שאתה כזה אייס-מן, אני לא יכול שגם את  תתפרקי לי לחתיכות. את שבירה כמו חתיכות לגו. חתיכת אידיוט אני מתעצבנת. לא עצוב לך אפילו קצת ? עצוב לי המון מותק. אני לא עצוב דרך הדמעות, עצוב לי בדרך אחרת. לפחות על עצב אין חובת הוכחה. את מכירה אותי ואת הדרכים שלי להראות שאני כואב. תפסיקי עם זה.
יאללה, אני עולה הבייתה. הגעתי. תני לי להכנס ולראות מה כבר הכינו ליגת הפולניות שהיו חברות של אמא. די, תהייה נחמד – גם להן כואב, בדרכן שלהן. אתה תהייה בנאדם לשם שינוי ותלך לחדר למיטה. אל תשאל, אתה לא צריך להיות מנומס. תהייה מי שאתה – אני נותנת לו הוראות הפעלה.
"מאמי" – אומר ד. וזה כבר מראה לי שהוא לא תקין , שמשהו נשבר ונוצרו סדקים במערכת. הוא אף פעם לא קרא לי "מאמי" וזה כבר מעורר דאגה. לך לעניינך ואני אעלה לראות מה עם אמא שלי. כבר עברה משהו כמו שעה והעירוי בטח לקראת סיום.
לוקחת המון אוויר, מנגבת את הדמעות. ההצגה חייבת להמשך, אסור שאמא שלי תדע. למה? ככה. אין לי תשובה יותר טובה. אני תומכת בחיים ומחזקת את הבן של המתים – כמה קרובים וסמוכים אחד לשני. ככה חייים וככה מתים מן הסתם.
החיים באמצע ? אוהבים. תודה.