"לאחר הליכה ארוכה, הגעתי לכפר זר שעד היום איני יודעת את שמו. לא היה מישהו מלבדי שיכול היה להרגיש את מה שהרגשתי ברגע ההוא. עמדתי וחשבתי לעצמי, לאן אפנה? לפתע התגלתה לעיני אישה אחת שאמרה לי ללכת איתה לחמם קצת את נפשי".
את הטקסט הזה כתבה אמא שלי לאחר עלייתה לארץ באניית המעפילים אקסודוס בהיותה בת 12. היא התבקשה על ידי מדריכת הנוער בבית השיטה לכתוב מה עבר עליה במלחמה ואלו הן שורות מהטקסט שכתבה.
אמא שלי היתה ילדה כאשר החלה המלחמה, אביה ברח לרוסיה והאם ושתי בנותיה ברחו ליער ושהו שם בבור חבוי מתחת לאדמה יותר משנה. יום אחד, כשהאם והאחות הלכו לחפש אוכל, התמוטטה האם (סבתא שלי) ומתה מקור ורעב. אחות של אמא, חזרה לבור להציל את אחותה. היא סחבה אותה על כתפיה כי לא יכלה ללכת לאחר השהייה הארוכה בבור.
הן צעדו כך לכפר הקרוב ונפרדו כדי לחפש מחסה בנפרד.
לפני מספר ימים חזרתי ממסע -משא חשוב ומרגש, בעל משמעות אדירה עבורי, מסע לפולין במסגרת משלחת של כיתות יא' של תיכון עירוני ד' תל אביב, בו לומדת בתי ליה.
ביום בו צעדנו בקרקוב, הלכתי לצד אחת המורות וסיפרתי לה שאני דור שני. היא שאלה אותי שאלות, אבל רק על חלקן ידעתי לענות. סיפרתי לה שאמא שלי כתבה מכתב על החיים אצל משפחה פולנית בתקופת המלחמה. בילדותי היתה מספרת לי שכל ערב היתה צריכה להתפלל לישו ולהצטלב כדי שלא יגלו שהיא יהודייה.
המורה שאלה אותי מה היא כתבה במכתב? ולא ידעתי לענות. התביישתי.
באותו הרגע הבנתי מה שידעתי בעצם תמיד: כן, גם אני, דור שני, חיה בהכחשה.
מרגע זה , היתה למסע הזה משמעות נוספת בשבילי. התקשרתי לאימא, וביקשתי פרטים ואת המכתב שכתבה, רציתי לדעת יותר ורציתי לדעת את זה שם ועכשיו, על האדמה הארורה שעליה זה קרה , ועליה הייתי.
המחנות – כל אחד מספר סיפור אחר ובעצם את אותו סיפור בדיוק – הפיכת בני אדם למספרים ללא שם, לחסרי צלם אנוש להתעללות ולסוף המר.
קשה להחליט איזה מחנה מזעזע יותר אבל באמת שאין צורך. מוזיאון אוושוויץ, עם ביתן מספר 10 בו ביצע מנגלה את ניסוייו בבני אדם? אוושוויץ 2 – בירקנאו – עם המרחבים העצומים הבלתי נתפסים, תאי הגזים שהופצצו אחרי המלחמה כדי להעלים ראיות? מיידאנק עם הר האפר הבלתי נתפס והתנורים הכל כך מוחשיים שעוד אפשר לראות שרידי אפר ועצמות אדם בשוליהם? או טרבלינקה – הכל כך יפה ופסטורלית, העצים שראו הכל, והניגוד הכל כך מוחשי בין היופי והשקט הזה לבין הזוועות שקרו כאן?
בתוך הזוועות, המרצחים ואלו שעמדו מנגד יש גם את אלו ששמו כפם בנפשם להושיט עזרה , חסידי אומות העולם , הגורמים לנו להרהר איפה אנו היינו שמים עצמנו במצב של סכנת חיים, האם אנו היינו מסכנים עצמנו כדי להציל חיים של אחרים?
שאלות קשות ותהיות מערערות את עולמי והקור הבלתי נסבל, משתק כל יכולת חשיבה והופך אותי מוצפת כבדה ועייפה. המסע – משא הזה , משנה חיים.
סיימנו את המסע בכפר הפולני הנוראי יודוובנה בו ביולי 1941, קמו אנשי הכפר הפולניים ושרפו חיים את כל היהודים, שכניהם מאות בשנים. הכניסו אותם לאסם על נשיהם וטפם, והציתו אותו.
כ 1500 יהודים נשרפו שם.
עורבים צורחים מעל כיכר הכפר בתופעה יוצאת דופן, נראה כי הם הם, היהודים שחזרו כעורבים ומפריעים את חיי התושבים המכחישים בכפר הארור הזה.
בטקס שערכנו שם, קראה ליה שלי את הטקסט שאמא שלי, סבתא שלה, כתבה – "בין זרים" שמו :
"כל הזמן הייתי שואלת את עצמי, למה אין לי הורים, למה אין לי בית, כמו לכולם. האם רק אני האומללה בעולם? האם אני לא ראויה לחופש כמו כולם? אולי אני כמו ציפור קטנה שנתפסה ורצונה הוא רק לברוח מאנשים זרים ולעוף מהם למחוז חפצה?"
היה זה סיום מצמרר. צמד המילים: בין זרים, על אדמת פולין, בכפר הספציפי הזה בו קמו פולנים והרגו את שכניהם שלא היו להם זרים.
זה המקום להודות לאחת מנשות החינוך היותר מדהימות שהכרתי במסע הזה: רחל חדאיו היסטוריונית חוקרת שואה, מחנכת, מורה להיסטוריה ומנהלת שכבת י"א בעירוני ד' – להודות על היכולת להעביר את התחושות, לספר את הסיפור אך גם ובעיקר לגרום לנוער שלנו לשאול את השאלות, לחפש את האדם שבהם ולחנך אותם לאהבת אדם – באשר הוא אדם.
בימים אלו, אין זה מובן מאליו.
ואני? רק רוצה לחזור כבר הביתה.
