ביום שישי ביקרתי את סבתא וסבא שלי. הם גרים בבית קברות. קצת מקברי, אבל הם גרים בחלקה 77, וזה היה מספר הבית האחרון שהם גרו בו ברומניה. סבתא שלי נפטרה לפני 12 שנה. ביום שישי היה היורצארט, האזכרה שלה. 12 שנה בלעדיה…והעולם ממשיך כאילו כלום.
היו לה חיים לא פשוטים, ניצולת אושוויץ, מילדי מנגלה, חוותה את כל הזוועות ועוד קצת. חיה בתקופה שלא ידעו נחת מה הוא, תקופה אחרת, בטח מבחינה טכנולוגית. היא הייתה אחד האנשים המעטים שהערצתי בחיי והרבה ממי שאני היום הוא בזכותה. (או בגללה …יש שיגיד).
אנשים מתים. כל יום, כל שניה יש מישהו בעולם שהולך מבלי חזור. את רובם אנחנו לא מכירים וכמובן לא נכנסים להם לתוך המוות כמו שלא נכנסנו להם לתוך החיים.
ביום שני שעבר הלכה לעולמה אישה מדהימה. רונה רמון. אישה שנכנסה למדינה שלמה ללב, עם האבדן שלה, ושוב האבדן שלה, היכולת שלה להתרומם ולעשות, לעשות לזכר, לעשות עבור אחרים, ואולי גם קצת עבורה.
אנשים רבים בטוחים שמותר להם. בגלל שהיא הייתה דמות מוכרת, מותר להם להתערב, לומר את דעתם, להעיר. להיות גסי רוח. לכתוב את שעל ליבם מבלי לחשוב מה זה עושה לצד השני. מבלי לחשוב האם יש להם זכות לעשות את זה.
היד מאד קלה על המקלדת בימים אלה. מאד פשוט לרשום איזה משפט, מבלי לחשוב במי הוא פוגע.
(תמונה באדיבות קרן רמון)
מצד אחד, כל אחד חושב שיש לו זכות לומר מה הוא חושב, נראה שאיחולי זוועות לאחר ברבים, מותרים ואף רצויים. יש כאן המון אלימות מילולית וגסות רוח. בשם הדת, בשם הפוליטיקה, בשם ב"אני יכול לומר מה שאני רוצה", כל אחד זורק מילים באוויר.
מהצד השני יש פלישה לפרטיות, למקום הכי אינטימי, למוות של בן אדם, מבלי לחשוב על מה זה עושה לצד השני, בלי צל של מחשבה האם זה פוגע, או אולי עם הרבה רצון לפגוע.
זה הגיע מכל מקום, רבנים שדאגו לומר עד כמה היא מסכנה ואסור להקשיב לה, אלפי אנשים שכתבו שחור על גבי אינטרנט את מיטב האיחולים, לה לבני משפחתה.
מתי הפכנו להיות כל כך אלימים? מתי הפסקנו להבין את הכח שיש למילים? מתי לקחנו את רובה המילים לידיים והתחלנו לירות ללא היכר?
זה מתחיל במשפט כזה ברשת, ממשיך עם קללות וצרחות בכביש, ממשיך עם צרחות בבית, על האשה/הבעל והילדים, עד שמישהו "חזק" יותר מצליח לרסן טיפה, אבל לא לדאוג, זה יוצא ביתר שאת חזרה על מי שבסביבה, צריך לחזק את האגו. צריך לשחרר קיטור, צריך להוציא החוצה ולהרגיש חזק.
מודה, לא מבינה את זה. יודעת, הבעיה היא אצלי. כי לימדו אותי לדבר בנימוס, כי לימדו אותי לא לפגוע באנשים אחרים, כי לימדו אותי לשלוט ברגשות שלי. כן, לפעמים גן אני לא מצליחה, בוכה כשכואב, ומחבקת ומנשקת בפרהסיה, ובהחלט מתעצבנת, כן, אני צופרת כשחותכים אותי בכביש ומקללת ברומנית, ממש בשקט באימוני עליות כשקשה לי. הנה, תפסתם אותי. אבל זה לא נותן לי לגיטימציה לפגוע באנשים אחרים שאני אפילו לא מכירה ברחבי הרשת. אל תשכחו שזה נשאר שם, שחור על גבי האינטרנט, לא נמחק, יראו את זה, כולם, גם היום וגם בעוד שנים. זה הנכס הדיגיטלי שלכם, זה החותם שאתם משאירים ברשת. יותר מזה, זה מה שהילדים שלכם רואים, וכבר דיברנו על זה שזה מה שהם לומדים. כי אם לאמא ואבא מותר להשתלח ברשת על אישה שבחרה מה לעשות עם הגופה שלה עצמה אחרי המוות, לקלל אותה ואת משפחתה, גם לילדים שלכם מותר, אלימות ברשת לא נשארת רק שם, היא יוצאת מגבולות האינטרנט ומשתלטת על כל החיים. או שאולי ההיפך הוא הנכון.
יש לכל אחד.ת מאיתנו את הזכות הבסיסית לקבל החלטות על הגוף שלו, בחייו ובמותו, גם אם זה לא מתאים לנורמות שכולם חיים על פיהם, גם אם זה לא מתאים למה שהדת מכתיבה.
אין לנו את הזכות להביע את דעתינו על הבחירה שכל אחד עושה בחייו ובמותו, לא מול כל העולם. אפשר לומר בצורה אישית ולהשאיר אותה שם. אם לא? אם יש לכם דעה – תשמרו אותה לעצמכם. או כמו שמישהו חכם אמר פעם – אם אין לך משהו חכם לומר, לפעמים עדיף לשתוק.
ביקרתי את סבתא שלי בבית הקברות וחשבתי על הבחירה שלה להיקבר ולאפשר לי לבוא ולבקר אותה. מכבדת אותה על הבחירה שלה. אני אבחר בסוג אחר של קבורה. כי זו זכותי.
